אני דחיינית כרונית. הנה, אמרתי את זה.
זה לא שלא ידעתי את זה קודם או שהייתי צריכה לבטא את זה במילים כדי להתמודד עם האמת הזו אבל אם למישהו היה עוד צל של ספק, אז הנה, עכשיו אני אומרת זאת בפה מלא.
אני דחיינית, אין בי טיפה של תכנון הגיוני.
אתגר רציני עומד לפני ויש לי איקס זמן להכין את עצמי לקראתו? מצויין! זה אומר שיש לי המון זמן לשרוף בבטלה ויומיים דחוסים של לחץ נפשי, פחד מכשלון וחוסר שינה.
אני צריכה לצאת לעבודה עוד שעה? נהדר! יש לי ארבעים דקות לשרוף על פייסבוק או פינצטה ועשרים דקות לתקתק מקלחת, לשתות קפה ממש בזריז ולאחר בכמה דקות לנהג שמחכה לי בחוץ.
אלו הם חיי, מקיצוניות לקיצוניות, כי ביניים זה משעמם, ידוע מראש ומביא לתוצאות טובות.
הערת הכותבת: בעצם כתיבת הפוסט הזה אני דוחה עוד טיפה את הלימודים. יפי יאי!
גמני דחיין כרוני
השבמחקלעיתים זה משתלם
תחת לחץ התוצאות טובות יותר,
השבמחקוגם יש לך יותר תירוצים לעצמך, "הרי לא היה לי מספיק זמן, לכן לא הצלחתי בצורה מספיק טובה..."
זאת המציאות היחידה שאני מכיר בשלב הזה. אנשים מבלים חיים שלמים בלפחד מסרטן, כשלמעשה הדחיינות היא זאת שתהרוג אותך.
השבמחקהייתי כותב תגובה מפורטת אבל ....ידחה.
השבמחק