לא יודעת אם זו תקופת המבחנים המייאשת, הגיל שלי בו להשקפתי הייתי צריכה להיות כבר אחרי או לפחות בשלב מתקדם מאוד של התואר או הרעיונות של הזוג ההוא שכמו מי גשמים מטפטפים לאט לאט מן המרזב ונספגים היטב אל תוך מֹחי הצמא- אבל המסלול הסטנדרטי של לימודים שואבי אנרגיה לשם מציאת עבודה סטנדרטית המכלה את רוב היצירתיות, הזמן הפנוי והשנים היפות של חיינו פשוט נשמע לי שגוי מן היסוד. מרגיש לי שהמסלול הזה הופך את כולנו לפועלים יותר מלכל דבר אחר, כאילו כולנו כחברה, מסכימים למכור את ישותנו ויחודנו למען ה"זכות" של לקום בבוקר לעבודה ולהיות בורג. נראה שיותר מדי אנשים חיים בשביל לעבוד במקום לעבוד בשביל לחיות.
אני רוצה לטייל!
אני רוצה לחוות!
אני רוצה לרקוד!
אני רוצה לנגן במשך שעות!
אני רוצה לבטא את עצמי בדרכי שלי!
רוב האנשים שאני מכירה שואפים למין בינוניות שכזו, משרה שתכניס את המשכורת בזמן לבנק, משכורת שלעיתים מספיקה אך בקושי לחיים אותם הם מבקשים לחיות. ומה עם הימים שחולפים לבלי שוב? היתכן כי נגזרנו להנות מזמן פנוי כשאנו צעירים ועניים או כאשר קימוטי הגוף מותירים אותנו שפופים ועייפים? שלא לדבר על כך שבימינו, להיות מבוגר פעמים רבות פירושו לסבול מחוסר במזומנים, כך שלא תמיד יש את האפשרות הכלכלית בהזאת בתקופת הגיל השלישי.
לא רוצה להשתתף במירוץ המעגלי האינסופי הזה!
לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות ששרפתי עשורים מחיי על "טייס אוטומטי"!
לא רוצה לחשוב הביתה עייפה לאחר שעות של עבודה משעממת ולא מאתגרת!
לא רוצה לקנא בחיים של אחרים בזמן שאני לא עושה דבר כדי לקדם את שלי!
לא רוצה להרגיש שהשגרה כובלת אותי וחונקת את חלומותי ורצונותי!
יש לי כל מיני רעיונות (ואולי הזיות?) בנידון, אלא שלפני כן אני מוכרחה לעבור את הבחינות המתסכלות האלה, בסמסטר הבא לא לקחתי אף קורס והוא יוקדש להתנסות.
אחלו לי הצלחה .
זה מזכיר לי את הסיפור על איש אחד שיצא לדוג, לקח כיסא ים וחכה וישב לו להנאתו על שפת הים ודג דגים. פגש אותו אדם אחר שעבר שם ואמר לו, אתה מצליח לתפוס דגים? ענה לו - ככה, קצת. אמר לו האדם הזר, תשמע יש לי רעיון. בוא נקנה רשתות ונפרוש אותם במים וכל נוכל לדוג יותר דגים.
השבמחקשאל אותו האיש, ואז מה?
אמר לו ואז יהיה לנו מספיק דגים, נמכור אותם ונקנה לנו סירה קטנה, נצא איתה לים ונדוג יותר דגים.
שאל אותו האיש, ואז מה?
ענה לו הזר, ואז נוכל לקנות סירה יותר גדולה ונתפוס יותר דגים.
שאל אותו האיש, ואז מה?
ואז נוכל לקנות אונייה, וכבר לדוג מלא דגים.
שאל אותו האיש, ואז מה?
ענה הזר, אז נוכל לשכור צוות שלם של עובדים שיעבדו במקומנו, ואנחנו נוכל לשבת פה על החוף על כסא נוח ולדוג עם חכה להנאתנו.
אמר לו האיש - ואני לא יושב פה על החוף עם חכה ודג לי להנאתי?
אני כל כך מסכים איתך, צריך להנות מהחיים ולנצל את הזמן שאנחנו צעירים ומסוגלים, ולא רק לרוץ קדימה ולעבוד קשה כדי שיום אחד בגיל הפנסיה שהגוף יהיה כבר תשוש וכואב, אז יהיה זמן פנוי לעשות מה שאנחנו רוצים. כי אז כבר לא נוכל! היום אנחנו יכולים.
השבמחקהסיפור הזה מוכר ואהוב ואני נזכרת בו לא פעם כאשר עוברות לי בראש מחשבות דומות לאלה שתיארתי בפוסט.
השבמחקאם כי השאלה שמלווה אותי היא האם בעידן של היום, כשכולם בתחרות תמידית יש לנו את הפריבילגיה ל"שים ת’ ראש על דיונה" ולהנות? ומה עם הזכות לחשוב ולנסות דברים שהם לא בדיוק המיינסטרים המכתיב לנו השחקות טוטאלית בלימודים ואז בעבודה תוך כדי פספוס מתמיד של כל הרגעים היפים שבחיים? (והרבה פעמים זה כולל גם תחושות אשם בנושע לבורות לוקה בחסר).
כל עוד יש לך את הזמן והיכולת, תהני כמה שאפשר ואל תתני לאף אחד להגיד לך אחרת... אין דרך אחרת לחיות!
השבמחקהצלחה
השבמחק