ההתמכרות הזו לאינטרנט, וספציפית לפלאפון הגלקסי 4 הנאמן והקומפקטי שמלווה אותי מהספה, למיטה, לשירותים ולמקלחת (כי איך אפשר להסתבן בלי מוזיקת רקע?) שואבת לי את כל הזמן הפנוי והלא פנוי ומשעבדת את הנשמה שלי לבזבוז מוחלט.
"משעבדת את הנשמה", הלכתי קצת רחוק, לא?
אבל כשאני מוצאת את עצמי מרפרשת את הפייסבוק שוב ושוב כי קצב הקריאה שלי גבוה מקצב העדכונים או כשאני קמה בבוקר במצב רוח אופטימי ובמחשבה של "איזה כיף שיש לי יום שלם לממש את התוכניות שלי אבל קודם עדכון אינטרנטי קצר" שבעצם נמשך שעות על גבי שעות - ברור לי שמשהו כאן דפוק מהיסוד.
אולי מיותר לציין שכתוצאה מההתמכרות הזו סדר העדיפויות שלי התערער לגמרי. במקום לעשות קודם את הדברים החשובים או להשקיע זמן בתחביבים ורק אחרי זה או בין לבין להתעסק בהבלים אינטרנטיים, אני מוצאת שעם החיבור לווי-פיי המח שלי עובר למצב של טייס אוטומטי ומדי פעם כשאני מרימה את הראש לראות מה השעה אני מבינה שמאוחר מדי מכדי לבצע מטלות או משימות אחרות.
שלשום למשל תכננתי לשטוף את הכלים שהצטברו מאז ההכנות לארוחת חג המולד שערכנו אצלי, לצאת לקניות, להשקיע זמן בפרוייקט ובערב לנסוע לעיר לרקוד סלסה. ומה קרה בפועל? ירדתי למטבח כדי לבשל, התחברתי תוך כדי אכילה, משם המשכתי לגלוש מהספה ושוב חזרתי לנשנש ואז כששהבטריה עמדה על שני אחוזים, עליתי למעלה לחבר את הפלאפון למטען, נכנסתי למיטה ונרדמתי. התעוררתי כשעה לפני שערב הסלסה מתחיל כשזה לא מותיר לי מספיק זמן להתקלח ולהתארגן כמו בנאדם. וזוהי רק דוגמה אחת ליום חופש סטנדרטי.
מעבר לעיוות סדר היום, העניין משפיע על מצב רוח ותפיסתי העצמית .
העבודה שלי מחולקת באופן קבוע לשלושה-ארבעה ימי עבודה ולאחר מכן שלושה-ארבעה ימי חופש. לקראת סיומה של המשמרת האחרונה המחשבות צצות וקופצות בראשי במהירות כמו בועות במשקה מוגז ובנהיגה הביתה הלו"ז מתחיל להתגבש- מטלות שצריכות להעשות, בילויים חברתיים, פעילות ספורטיבית וכו'. התכנון הזה מרגש אותי, בדמיוני הכל כל כך נפלא ומאורגן, אני מספיקה, הולכת, חוזרת, חווה ומרגישה סיפוק על ההישגים ואולי זו המוזיקה המרוממת ברכב והנסיעה שיוצרות אצלי מן קונוטציה לחוויות ולהתקדמות אותה אני מבקשת להשיג.
בפועל כאמור הרבה מזה לא באמת קורה ואת תחושות ההישגיות והמיצוי העצמי מחליפות תסכול ומרירות.
במחשבה לאחור ישנם שבועות ארוכים בהם יצאתי מהדירה רק כדי לקנות מזון או ללכת לעבודה. וכשאני בדירה, כמו שכבר הבנתם, אני לא עושה הרבה. המציאות העגומה הזו גורמת לי לחשוב. המבורגר ואנוכי עובדים על פרוייקט (גם הוא כמובן מתקדם בקצב איטי מהצפוי) שאם יצלח יהיה לשנינו הכנסה נוספת ויותר זמן פנוי. אבל למה בעצם? אני לא עושה עם עצמי כלום.
לאחרונה אף הבנתי שבמקרים רבים אם לא מעורבים אנשים נוספים ש-"מכריחים" אותי לצאת ולא להתבטל בבית, התכנונים לא יוצאים לפועל וזאת למרות שרוב הפעילויות שהיית נהנית מהן כמו להתאמן במכון, לרקוד סלסה, ללמוד לנגן, לטייל וסתם להנות משופינג או סיבוב בעיר - אלו ברובם תחביבים יחידניים שהייתי יוצאת אליהם לבד. פעם ההנאה שלי והרצון להתפתח היוו עבורי מוטיבציה וכעת כל הדברים האלו שמילאו וריגשו אותי נפשית או פיזית, נעדרים מחיי כמעט לחלוטין ועמם, לתחושתי, גם האינדיבידואל שהייתי שהולך ומתנוון.
ה-joie de vivre אבד לי, השגרה שלי נצבעה ברובה באפור משועמם ומונוטוני. אני מוכרחה להתעורר ולטפס החוצה מן הבור הזה שכריתי ונפלתי אליו.
"I'm just a dreamer, I dream my life away" שר אוזי אוסבורן בהקשר אחר אבל זה די קולע לתחושותי, רק חולמת וכבר כמעט ולא חיה.
המרחב הוירטואלי שאב את לי את המציאות.
בהחלט מוכר.
השבמחקאני אוהבת רשימות, מהסוג שממרקרים בהן את המשימות שעושים. אני תולה על המקרר כדי שגם בן הזוג שלי יראה וממלאת התרגשות וגאווה עם כל פס ממורקר. והן חייבות להיות קצרות, כדי לא להיות מתסכלות או מפחידות.
ובנוגע לבית - זה טריק מילדות: שמה בטלפון טיימר לרבע שעה ומחליטה שתוך רבע שעה החדר צריך להיות מסודר. בדרך כלל זה מספיק לכל חדר + אבק. בין חדר לחדר מפרגנת בחמש דקות אינטרנט ואחר כך שמה טיימר ל 30 דקות ושוטפת כלים או רצפה, מה שחמור יותר. אחרי זה אני מפסיקה, גם אם לא סיימתי הכל.
זה מעגל שמזין את עצמו - ברגע שהתחלתי יום עם עשייה משמעותית, זה גורם לי סיפוק אדיר ואיכשהו מעודד אותי מאוד.
אכן, תמונות קשות.
השבמחקכבר מזמן הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, אני צריך או לצאת מהבית, או לזרוק את המחשב לפח. מכיוון שאני אחתוך לעצמי את שתי הזרועות ואשליך אותן לפח לפני שאעשה זאת למחשב (וזה לא פשוט לחתוך את הזרוע השניה, תאמיני לי), אני משתדל לצאת כמה שיותר.
תמונה יפה, פוסט מעניין וכמובן שרבים יכולים להתחבר.
השבמחקזה גורם לי לתהות מה יהיה עם ילדינו וחוסר דחיית הסיפוקים שאנחנו מלמדים אותם...
מדויק להפליא
השבמחק(נכתב מהנייד במהלך שיעור באוניברסיטה בו יש לי טלפון נייד פתוח, לפטופ, מחשב נייח שמקרין את המצגת, וואטסאפ, פייסבוק, GMAIL, וואלה, מייל של העבודה, YNET ועוד)
גם אני אוהבת רשימות צ’קליסט וגם אותי לעתים זה מדרבן לעשות אלא שאצלי הרשימה נמצאת באפליקציה בפלאפון. אולי אני צריכה ללמוד ממך ולתלות במקום בולט יותר?
השבמחקבנוגע למשפט האחרון, זה כמו שאומרים "מצווה גוררת מצווה". הבעיה היא שבכל פעם מחדש, גם אם נאי מרגישה מאוד טעונה באנרגיה אני משקרת לעצמי כמעט בפנים ע"י תירוץ גרוע כלשהו "כן, אעשה, אבל קודם כל קפהעדכון פייסבוקארוחת בוקר" ומשם איכשהו העצלות והכבדות משתלטת עלי.
אני צריכה ללמוד ממך ולצאת יותר.
השבמחקאו לחלופין ללמוד מבן הדוד שלי שסיפר לי לאחרונה שהוא סגר את המשתמש שלו בפייסבוק. אמנם הזמן שלי מתבזבז על עוד דברים אבל זה בהחלט חלק משמעותי מכך.
זו שאלה נהדרת.
השבמחקיש לי קולגה בעבודה לדוגמה ולו שלושה ילדים צעירים (הבכור בן 7-8 כמדומני).
הוא סיפר לפני כמה שנים שלכבוד יום ההולדת 3 או 4 הממשמש ובא של בתו הוא מתכנן לקנות לה אייפד.
כולנו חשבנו שהוא השתגע, ומישהו הציע שאם כבר שיקנה טאבלט יותר זול, אין סיבה לקנות לה דווקא את ההכי יקר והוא ענה שהיא אמנם צעירה אבל היא כבר מזהה את הלוגו של התפוח והיא רוצה כמו דבר כמו של אחיה (שהיא בן 5-6 בזמנו).
ההורים לא מיליורים ואני מניחה שכשיגדלו גם דרישותיהם יגדלו. מעניין איך זה יהיה לקבל את המילה "לאאין" בגילאים מאוחרים יותר.
לא יודעת אם לשמוח שמזדהים איתי או להתבאס שעוד אנשים בוסלים מן העניין.
השבמחקאני נוטה לחשוב שריבוי הגירויים האלקטרונים שאתה מתאר נובעים בעיקר משיעור משעמם. אני מקווה שבכל זאת יש לך גם קורסים מענייינם בתואר
יש קורסים שמשאירים אותי מרותק
השבמחקאבל הרוב לצערי לא
מה כל כך משעשע ויפה בו גם יחד?
השבמחקצעדתי ברחוב בזמן קריאת התגובה במכשיר הטלפון וברגע האחרון הספקתי להבחין שאני כמעט מתנגש חזיתית בפח אשפה.
זה בדיוק העניין, לא? הפרספקטיבה. להינות ממה שיש להמצאה, למוצר, להציע אבל לא להסחף לתוך העניין הזה.
נהדר שאני יכול לקרוא את התגובה שלך באופן מיידי גם בצעידה ברחוב, פחות נפלא צומת הלב שנגזלה ממני.
לגבי מה שרשמת, אכן בעייתי. למה בכלל קנו לילד אייפד מראש?
אני חושב שהאשמה כולה עלינו. ילדים תמיד ינהגו כפי שאנחנו נחנך אותם. אני רואה הרבה פעמים חברים של הילדים שלי שהוריהם גוערים בהם כשהם מבקשים ממתק בחנות (כמו כל ילד טיפוסי, וכך גם אני הייתי) ומצד שני שניה לאחר מכן ההורים מדברים בינם לבין עצמם על כך שהם ׳חייבים לקנות את האייפון החדש ביום שהוא יוצא׳. יש פה קצת סתירה, לא...?
וכמובן חוסר הריכוז.
השבמחק*תשומת
אגב, סחטיין על talkie walkie. זה אחד מהטופ 5 שלי אי-פעם.
לפני הכל אני חייב לפרגן. נהניתי מהכתיבה.
השבמחקנושא הדחיינות בדיוק קולע לפוסט האחרון שלי. לא חשבתי על הנייד ככלי להעצמת דייחנות אבל במחשבה שניה - לקחו את הטלויזיה שהיתה מרכז הדחיינות של הבית, הקטינו את המסך ונתנו לכל אחד מאיתנו מיני-טלויזיה להסתובב איתה... אז ברור שאנחנו זומבים.
וברוח רצינית לשניה. מצאו לאחרונה שהסיבה שאנשים מבוגרים מאבדים יכולת קוגנטיבית ויצירתיות לא בגלל תאי המוח שמתים עם הגיל אלא בגלל שהם מפסיקים להשתמש בהם. חיבור בין תאי מוח ואפילו תאים חדים נוצרים כל החיים - אבל רק אם מעודדים אותם...
לאנשים יצירתיים (לרקוד, להתאמן, לנגן כמו שציינת) יש יותר פוטנציאל להשאר צעירים. אם בא להם...
תודה רבה על הפרגון
השבמחקשמעתי על עניין היכולת הקוגנטיבית שאתה מתאר, חוקרים חושבים שאנשים שממשיכים לאתגר את עצמם קוגנטיבית ולומדים דברים חדשים הם פחות חשופים לאלצהיימר למשל. למרות שאנטומית המח הוא לא שריר מסתבר שהוא מגיב באופן דומה, ככל שמאמצים ומאמנים אותו כך הוא נשאר חד ושמיש.
זה אכן סוג של קסם, המכשירים הקטנים האלה, ככה אנחנו לעולם לא לבד, לטוב ולרע. לצערי זה חדר כל כך עמוק שאפילו בפעילויות חברתיות אנשים לא יכולים לסבול יותר מכמה שניות של שקט בלי "לשבור את השתיקה" המביכה באמצעות מסך. התקדמנו המון כחברה אבל שכחנו את את הבסיס.
השבמחקזה אלבום מצויין ולהקה נהדרת, מקווה לראות אותם פעם בהופעה חיה.
בגלל זה אני מתגעגע לתקופת הספרים (כן.. בתור ילד האינטרנט לא היה מפותח עד כדי כך). גם אם את קוראת מידע חיוני באינטרנט קשה לשנן, פשוט קופצת מנושא לנושא, שוכחת הכל גם ככה. מוצאת את עצמך קוראת את אותו חרא אחרי שנה ונזכרת שזה קורה כל שנה. ואפילו הפייסבוק לא באמת כזה מעניין, כי למי לעזאזל אכפת ואיך אנשים מעיזים לחשוב שמישהו ממש שם עליהם ועל החיים המשעממים שלהם (אנשים שבאמת חיים טוב לא מפרסמים את עצמם כל שניה, הם חיים את הרגע). אבל אין לך משהו טוב יותר לעשות אז fuck it, נבזבז עוד כמה שעות על משהו שמחר בבוקר לא נזכור שהיה קיים בכלל.
השבמחקעם ספרים היה פשוט יותר, כיפי יותר, איטי רצח אבל תדמייני בתקופה שלפני האינטרנט. היית צריכה להסתובב בעולם לחפש ספרים, מידע חדש או אפילו נדיר. ויש רק 200 כרכים אז את בין הבודדים שמודעים למידע הזה. מי לומד היום? אין טעם לשנן שום דבר כשאפשר להיכנס לגוגל ותוך שניה למצוא חצי אמת באיזה אתר רנדומלי.
בלי קשר לניסיון החיים האישי שלנו.. חוויות אישיות תמיד יהיו חזקות יותר, ויזכרו לשנים רבות, לטוב ולרע. ובסופו של דבר אנו חיים בג’ונגל מתכת, כבר היה לנו הכל, עבודה היא אשליה, את עובדת כדי להעשיר את העשירים. את יכולה לחיות בקופסא ולהיות מאושרת, בסופו של יום כשאת שוכבת במיטה לא מצליחה להירדם, והדיכאון מחלחל פנימה, והמוח מתחיל לשגע עם מיליון ואחד בעיות ושאת מבזבזת את החיים שלך, כל כשלונות העבר והפחד מעתיד חסר משמעות. זה יהיה זמן לזכור שכל עוד אין לך ילדים, את יכולה לעזוב הכל תוך רגע, ופשוט להיעלם, לעיר אחרת, למדינה אחרת, לשנות שם בתעודת הזהות, לגדל זקן ולהצטרף לקרקס הרוסי בתור רוסיה כועסת.
השבמחקאין באמת בעיות בחיים, והפחד ממוות זמני, תישאלי כל זקן שאת מכירה, כולם רוצים למות..
אין לך מושג כמה אני מתחבר לזה.
השבמחקאני לאחרונה שם לב איך אני מפרפרש את הפייסבוק כמו איזה זומבי למרות שבכלל אין לי שם ממש חברים ועדכונים רלוונטים. לפעמים סתם בוהה בטלפון. זה פשוט נורא.
אני מרגיש לאחרונה שפשוט איבדנו חופש הבחירה, החיים שאנחנו חיים הם לא שלנו הכל נדחף אלינו בפוש, מהפייסבוק, מהטלפונים, מהריאליטי, ואני כבר לא בוחרים מה אנחנו רוצים להיות, לראות, לעשות.
ממש זומבים.
הערב כאות מחאה הגעתי הביתה, אכלתי, שמעתי מוזיקה ופשוט קראתי ספר, בשקט ובשלווה. מקווה להתמיד בזה....
ואני בהחלט מקווה שתתמיד בזה.
השבמחקאנו הגעתי לממן מצב מוזר שבו אני מבזבזת את זמני על האינטרנט לא מתוך הרגל אלא ממש במודע, כלומר גלידת מתוך ידיעה שלא באמת אעשה עוד שום דבר מועיל באותו ערב/יום