נע ונד תהיה בארץ

זו תקופה מאוד עמוסה עבורי, פיזית ונפשית.

או שאני נמצאת בעבודה - משמרות ארוכות של 12 שעות פלוס שעה ומשהו נסיעה לכל כיוון שבסופן אין פנאי וזמן לשום דבר מלבד ארוחת ערב/ בוקר זריזה, מקלחת ושינה שטחית וחטופה, או, שבימים בהם אינני עובדת אני מכלה את זמני וכוחותי הנפשיים בחיפושי דירה והליכה מרובה כדי לבחון את אפשרויות המגורים מקרוב. 

 

השבוע,  מזג האוויר הרותח והדביק כפה עלי עוצר יציאה שלא תרם במיוחד למצב רוחי הרעוע, כי כשאני נמצאת בבית הורי אני בעיקר מסוגרת בחדר נעורי ובעצמי, קבורה בין מזוודות שאינן נפרקו, הררי מכתבים שטרם נפתחו וערמות של חפצים רנדומליים שהורי לא ישתמשו בהם לעולם ובכל זאת החליטו לאחסנם כאן.

בנוסף, הרעש של השכנים וההרגלים הקולניים של בני משפחתי, שהם כבר מזמן חרשים להם, יוצרים אצלי תגובה שאני יכולה לתאר אותה רק כאודיו- קלסטרופוביה שדוחפת אותי עוד יותר אל הקצה.

אי הנוחות הממושכת בנוסף לעובדה שאני בקושי מסוגלת לאכול כאן מחלישות אותי פיזית ונפשית וגורמת לי להרגיש כנוודת שיותר מדי זמן לא חוותה מנוחה מרפה ואמיתית. אני מקווה ומצפה שברגע שאעבור דירה ואתמקם לי בנוחות התחושה הזו תפחת.

 

ועדיין ישנה נקודה קטנה במעמקי מחי שגורמת לי לרצות לעלות על המטוס הראשון שייקח אותי בחזרה לארץ רחוקה, היישר אל הדירה שהייתה פעם הבית שלנו, לנשום נשימה עמוקה ורגועה ולהתכרבל בין זרועות מוכרות ומחבקות של אדם אהוב.