פוסט רווי מירמור

אתמול רבתי עם חצי מהמשפחה שלי.

 

למה אני מתחילה מהאמצע? תחילת היום הייתה דווקא טובה.

קבעתי עם הדוד הנדלניסט לראות דירת גג בעיר. קיבלתי ממנו הודעה בבוקר כדי לשאול איך אני עומדת להגיע, עניתי לו בחזרה את מספר קו האוטובוס. הוא הופתע שעוד לא קניתי אופניים חשמליים, דבר שהוא יודע שחשבתי עליו זמן מה, והציע שנלך לראות יחד אחרי הדירה ושאחזור הביתה בסטייל.

מאחר והדירה ממוקמת קרוב לחברתי חג'י, הרמתי לה טלפון והזמנתי אותה להפגש לפני ואם תרצה, גם להצטרף אלינו לדירה. סיפרתי לה על ההתכתבות בינינו וחזרתי בגיחוך על הביטוי "לחזור הביתה בסטייל" אלא שחצי שעה מאוחר יותר כבר לא צחקתי.

איזה מבוגר עלה לאוטובוס והביע את מורת רוחו מאישה כבת 40 שלא פינתה לו מקום מאחר וכל שאר המושבים היו תפוסים בידי קשישים אחרים. האישה שהצביעה על בנה הצעיר ונתנה איזשהו תירוץ לא ברור שהיא צריכה לשבת לידו ושאת החינוך שלה קיבלה מהוריה והיא לא צריכה שגם הוא יחנך אותה. כמובן שבמשך רוב הנסיעה האישה הזאת, שכעת כבר פינתה את מושבה לאדם אחר, עמדה ליד להקת זקנות שניהלו דיון סוער האם האיש נהג כשורה או לא, ולמרות שהצדיקו אותה הדיון נמשך עוד ועוד כי כידוע, מישהו צריך להיות קולני ומציק באוטובוס.

הדובדבן שבקצפת הסטייל הגיע מאוחר יותר, בעוד דעתי נתונה לחלוטין לנסיונות השתחלות והתקדמות איטית ומיוזעת לכיוון דלת היציאה, האמא משכה את תשומת לבי כשדיברה בטון מבשר רעות לבנה, שכעת חולצתו מורמת ומסתירה את אפו ופיו "תחזיק את הלימון... תריח... אל תחשוב על זה הכל בסדר!".

והופס! החולצה התמלאה בנוזל. הילד הקיא באוטובוס. איכס. למזלי זה היה ממש בתחנה בה ירדתי אז לא הייתי צריכה לשחזר זכרונות עבר טראומתיים של ריחות קיא מתבשל באוטובוס לוהט (הסעות של קייטנה ואחותי המקיאה הכרונית, אל תשאלו).

 

פסט פורוורד קדימה- ישבתי עם חג'י והיא באה איתנו לדירה שהייתה ממוקמת ברחוב שקט וקטן במיקום מעולה וגם אין שותפים! החסרונות הן שהדירה עצמה על הגג של הקומה החמישית ללא מעלית, פצפונת אבל עם גג גדול שכנראה אמור להיות סוג של פיצוי, וכרגע הדירה במצב לא משהו כי השוכר הקודם הוא די בהמה. דוד שלי, שהוא כנראה בעל יותר מעוף ממני, הפליג בתיאוריו על איך שאפשר לשים שם דשא סינטטי, ערסלים וכסאות ואיך זה יהיה מושלם עם בריזה של ערב ודרינק ג'וינט וכמובן שהוא ידאג לכך שהדירה תנוקה ותצבע לפני שאכנס ושיעזור לי לארגן מכונת כביסה וכו'... כמעט שהשתכנעתי. בכל זאת חושבת על זה.

 

עוד פסט פורוורד,בילינו מליון שנה בחנות אבל בסוף קניתי אופניים, הידד! וגם גיליתי שזה יכול להיות קצת מסורבל לקשור אותן אבל בינתיים אני מרוצה.

 

ואז כשכבר הייתי כמעט בבית, צ'ץ' התקשר.

סיפרתי לו על הדירה שהדוד (של שנינו, מנישואיו לדודה שלנו) הראה לי. הוא היה נגד ואמר שזה נשמע לו ממש יקר, ושדירה קטנה כל כך זה מדכא לא משנה כמה הגג גדול. הסברתי לו שהיה מעניין לשמוע את התיאור שלו אבל נראה לי שלא אלך על זה.

ואז הוא הגיע לנאום הקבוע שמתחיל להרגיז אותי.

"אני בכלל לא מבין למה את מחפשת לשכור דירה... חסכת עכשיו שלוש שנים כשהיית בחו"ל חבל ש'תמחקי' הכל עם שכירות... למה לא לקנות? הלוואי ואני הייתי יכול אבל לי אין ברירה". 

הנאום עצבן אותי מכמה סיבות. הראשונה היא שהיה לי חם ועמדתי בשמש. השניה והמרכזית היא כי כבר ניהלנו את הדיון הזה כמה פעמים, אמרתי לו את מניעי וכשהוא חוזר על זה שוב ושוב זה גם מעצבן וגם סוג של "יאללה, צא לי מהכיס". 

ואז כשחזרנו לדבר על שכירות סיפרתי לו על הדירה הסופר משופצת ומגניבה שראיתי. הוא שאל למחיר ובתגובה "וזה מחיר עם שותפים? זה ממש יקר! עם שותפים לא הייתי מוכן לשלם יותר מ2000 ש"ח יש באיזור *עיר המגורים שלנו* דירות במחירים כאלה... אני חושב שכדאי שתמשיכי לחפש, בסוף תגיע דירה שווה". 

 

 

וכעת סיפור רקע על צ'ץ'. 

הוא גר כרגע בדירה לבד ברחוב המקביל לזה של הורי ובמרחק 5 דקות הליכה מדירת הוריו. לקח לו שנה שלמה (!) למצוא את הדירה הזאת. הוא מעולם לא שקל לחפש דירת שותפים כך שאני לא בטוחה שהוא מודע לטווחי המחירים ובניגוד אלי, שהתכנון המקורי היה להתרחק מההורים לכיוון תל אביב או לפחות לכיוון נקודות איסוף ההסעה לעבודה, הוא רצה להשאר באיזור (בגלל ההורים, בגלל הדוד הנדלניסט ואשתו שהוא קרוב אליהם מאוד ובגלל בית הכנסת). 

בקיצור, הוא החווה את דעתו על בסיס הנסיון שלו שלגמרי שונה משלי וככל הנראה, תוך בטחון שאני, כמוהו, מחפשת להשאר בשכונה. 

 

אני יודעת שהוא בא בכוונה טובה, אבל פה כבר ממש יצאתי עליו. נמאס לי שכל פעם שאני מוצאת משהו שמוצא חן בעיני איזו "נשמה טובה" באה להחוות דעה ולחרב לי את מצב הרוח. זה דבר אחד שאני מבקשת דעה על החוזה, שיכול להיות בעייתי לפעמים, אבל באמת שזה מעצבן לשמוע דעות מאנשים שלא באמת עומדים לגור בדירות האלה. למעשה כל כך יצאתי עליו ועל התזמון שבסוף גם התנצלתי כי באמת שלא הגיע לו כל זה. למרות שהוא ביאס לי את הצורה. הוא אמר, מעט בפסיב-אגרסיב, שהוא לא היה אומר את דעתו כי הוא רוצה לעשות טוב ומכיוון שזה קלירלי לא עושה לי טוב, לא נשוב לדון בנושא הזה. 

 

 

עוד פסט פורוורד- רבתי מאוחר יותר גם עם אבא שלי ואחותי. חדר העגלות בבניין לא היה נראה לי מספיק בטוח כדי להשאיר בו את האופניים לא נעולים (כי אין לאן) אז חשבתי לשים אותם במחסן. אחותי עשתה לי פריוויו כשאמרה "אני ל בטוחה שיש שם מקום..." וכשירדתי נחרדתי.

המון המון חפצים רנדומליים סתם, נטיית האגרנות של הוריי במלוא תפארתה. מחברות מכיתה ג? יש. כלוב לאוגרים שהאחרון שבהם מת לפני כ15 שנה? יש. מזרונים ישנים? כסאות לא מוכרים? נורות פלורסנט שלא ברור אם עובדות? יש יש ויש.

ורק לאופניים שלי לא היה מקום, וכך גם למשלוח מארץ השיכורים שקיוויתי שאוכל לאחסן שם עד שאעבור דירה.

כאן התפרצתי עליהם. בעיקר בגלל העייפות והחום, והמאמץ והזיעה לסדר מחדש את כל האופניים בחדר העגלות כדי שאיכשהו אוכל בכל זאת לאחסן את שלי, ומהג'יפה של גלגלי האופניים שטינפה לי את הרגליים, והריב הקודם עם צ'ץ' שכבר הכניס אותי למצב רוח קרבי ובעיקר מהפסיביות המטורפת של הורי. "מה את מתפרצת? מאיפה זה בא פתאום?" היא שאלה "תסתכלי סביבך" החוותי בידי מסביב לסלון והמטבח. יש להורים שלי כל כך הרבה חפצים שבחיים לא ראיתי אותם משתמשים בהם וחלקם בכלל לא שמישים. אבל איכשהו הם הונחו בדירה ולכן זה לא יזוזו או יזרקו לעולם. "החלום שלי הוא שתצאו מהבית לחצי יום ואני אחגוג כאן עם גליל שלם שקיות זבל.. הכי גדולות שאוכל למצוא". אז התפרצתי על אבי שבדיוק עבר בכניסה לבניין ועליתי להתקלח כדי להוריד את ג'יפת האופניים והיום המעצבן ממני. כשיצאתי גיליתי שהוא גייס את אחותי וביחד הם מתחילים לזרוק דברים החוצה. וזה הרגיש לי נוראי כל כך, כאילו רודה בהם ומפריעה לשגרת חייהם האגרנית והשלווה. 

 

אני ממש חייבת לצאת מכאן, אם לא בשבילי אז בשבילם.

 

 

 

אגב, הבוקר ביררתי עם הדירה המשופצת עוד רלוונטית ולא, היא נחטפה. אני יכולה להתבאס על צ'ץ' עד מחר מסתבר, בזמן שאחרים שלא איכפת להם מדעות מטופשות של מכריהם עושים מעשה וזוכים בדירה. וזה הלקח שלמדתי מהסיפור המסריח הזה.