מותשת.
בימים האחרונים ישנתי מעט והתרוצצתי הרבה.
המח שלי עייף והריכוז כמעט בלתי אפשרי כרגע, למרות שהרצון ישנו.
כפות הידיים והגב מרגישים היטב את המאמץ של פירוק בסיס המיטה שערך כמה שעות, ואז כיסוי הקרשים בניילון, טיטוא, שטיפה, חזרה הביתה, מקלחת כפויה והרתחת בגדי כדי לוודא שלא הבאתי טרמפיסטים אל ההורים.
נכנסתי למיטה סביב השעה חמש וחצי והקצתי לפני עשר.
מרוששת.
שכ"ד, חשבונות, המון רהיטים, בלת"מים (הדברה) ומי יודע מה עוד.
להיות אדם בוגר זה יקר. מתגעגעת לתקופת הרילוקיישן שבה הכל נעשה סביבי ולא עלה לי כמעט כלום.
מורעבת.
לא יודעת למה, אבל לאחרונה אני שוכחת להאכיל את עצמי ושמה לב לכך רק כשאני כבר די חלשה. לעתים זה עובד הפוך - הגוף שוכח שהוא רעב ורק בערב אני נזכרת שלא אכלתי כמעט כלום ואיך בכלל שרדתי את היום הזה. באופן כללי מתעצלת לערוך קניות וכשזה קורה אני מתבאסת כי אני מתגעגעת לסופר מרקט ולמוצרים (ולמחירים!) של ארץ השיכורים.
מרוססת.
המדביר שהזמנתי עשה רושם של מקצוען ופדנט.
בתחילה הוא עזר לי להוריד את בסיס המיטה המפורק והעטוף. כשחלק ממנו הציץ מבעד לשקית הוא הצביע ואמר שהבעלים של בסיס המיטה הזה ללא ספק סבל ממנו והסביר בפירוט על הסימנים בעץ ועל נקודות קטנטנות שמעידות על המצאותם של הטפילים הארורים ושאותם אני חשבתי לחלק נורמלי מהעץ. כאשר בדק את החדר ותכולתו בצורה מדוקדקת קבע שחוץ מחריץ זעיר בקיר חדרי בו ראה סימנים קלים, הכל נקי וכך גם חדרו של השותף והסלון. הוא שמח לגבי הממצאים ואמר שנראה כי "תפסתי את זה בזמן".
הוא יחזור בשבוע הבא לוודא שהכל עדיין כמו שצריך ואני בהחלט מקווה שהסרט הרע הזה מאחורי.
מתוזזת.
עדיין צריכה לנסוע לצד השני של העיר כדי קנות את כיסוי המזרן המיוחד ולעטוף את המזרון הכבד כך שגם אם משהו נכנס פנימה, הוא ימות שם ולא יחגוג עלי בלילה.
מתוקתקת.
בהוראת המדביר, עזבתי את הדירה לארבע שעות כשמכונת הכביסה ממשיכה לפעול.
כל הבגדים, המצעים ונעלי הבית הפרוותיים שהיו לי בחדר צריכים לעבור חצי שעה של שטיפה ב60 מעלות לפחות.
אז יש כהים, ובהירים ופוך וכרית שלבדם יתפסו את מכונה, וזה אומר המון הפעלות מכונה ומייבש.
מתגרדת מצורעת.
יצויין כי הבליטה המוזרה בזרוע מקורה מניתוח ומתכת ביד ולא מהתנפחות הנגעים.
