נסעתי לארץ השיכורים, ביתי השני, כאשר בראשי מתרוצצות עשרות מחשבות ותמונות. האם המראות וההזכרונות שהתרוצצו מול עיני עדיין עדכניות? כמה השתנה בעשרת החודשים בהם חזרתי למולדתי?
חשבתי שלבי יפעם בחוזקה כשאגיע אבל בנחיתה הכל היה מוכר והתחושה היתה שנעדרתי לשבוע בלבד.
למרות הנחיתה בשעה מאוחרת, והנהיגה האיטית למלון התייצבו כבר למחרת, ארבעה ישראלים עייפים לעבודה. בתחילה הסבירו לנו מה המצב בשטח ומה הם צריכים מאיתנו ולאט לאט בחלוף הימים הבנו עד כמה המצב היה משונה ודו קוטבי- מחד המפעל חש לחוץ עד כדי כך שחש שההוצאה של הטסת ארבעה עובדים ושיכונם במלון + רכב במשך שבוע וחצי משתלמת והכרחית ומגיסא, הלך הרוח המקומי שכמעט זהה ל-"יהיה בסדר" הישראלי המוכר רק הבהיר לנו למה הם מתקשים להתגבר על המצב אליו הם נקלעו.
אדלג ברשותכם על פירוט יתר של המצב של המשמרת בה ביליתי שלוש שנים, טעויות שהם עשו וכמה שמרגיש כאילו מאז שהלכתי הכל התפרק ואספר מעט יותר על המסביב.
שתינו. והרבה.
באחד הערבים הרגשתי שקצת מתחנו את הגבול כשחזרנו למלון מאוחר, התרוצצנו על גגותיו הנמוכים של המלון, יוצאים מחלון אחד ונכנסים מהשני, וודאי לא היינו שקטים כפי שהיה נדמה לנו. אחד הקולגות ציין שהחדר שלו עדיין מסריח מסיגריות שלא זכרתי שנשאפו שם.
את פיץ לא ראיתי מספיק. שעות העבודה שלי ושלו התנגשו לא אחת. אני התנדבתי למשמרות לילה כדי שכן יצא לי לעבוד עם החבר'ה שלי ואיתו לפחות פעם אחת, למרות שבכל מקרה לא ראיתי אותם יותר מדי מרוב תעסוקה. הוא מצדו לקח ימי חופש כדי שנבלה ביחד, אלא שאז התחלתי להרגיש עקצוצים מציקים ומרגיזים בגרון וידעתי שאם נבלה יותר מדי אני עלולה להדביק אותו ולגרום לתוצאה המוכרת של
פיץ חולה ורגזני כמו שהיה בצרפת.
העזיבה הפעם התנהלה על מי מנוחות ולא הייתה רגשנית במיוחד בתחילה עד שהגענו שוב למקום ממנו יכולים להמשיך רק מי שיש לו כרטיס עליה למטוס וכאשר ראיתי את הפינה המקוללת ההיא שאחריה כבר אי אפשר להביט לאחור, התחלתי לדמוע שוב כהתניה ותזכורת מהפעם הקודמת וזה למרות שהפעם ידענו שהפרידה הפעם אורכה כשבועיים, עד הפעם הבאה בה אנו מתראים.
את הפוסט הזה אני כותבת משדה התעופה של פרנקפורט, בעת המתנתי לקונקשן שיקח אותי לפורטוגל ולאירוויזיון ולאחר מכן לארה"ב לקורס. פיץ עתיד להצטרף אלי מחר לליסבון ולאחר הגמר במוצ"ש אנחנו מתכננים רוד טריפ קטן לכיוון דרום המדינה ואז תפרדנה דרכנו שוב.
בנוסף- מיני דרמה מהשעות האחרונות: כעשרים דקות לפני הבורדינג בנתב"ג קלטתי ששכחתי לקחת את הכרטיסים לאירוויזיון. הידיים התחילו לרעוד אך חייגתי את המספר של פיץ ובפנים שאזלו מהן כל הדם סיפרתי לו את החדשות המרות. לרגע אפילו שקלתי לעשות אחורה פנה ולקחת את הכרטיסים החשובים. כמה דקות לתוך השיחה ונזכרתי שהאדם שרכש אותם עבורי ושאיתו אני הולכת להופעות סיפר שאת הכרטיסים קיבל לאימייל, לכן הסיכוי הכי טוב שלי היה להמשיך בטיסה ולקוות שעדיין יש לו אותם ושהם לא נמחקו מסיבה כלשהי. שלחתי לו הודעה והתנצלתי על כך שאני שולחת לו הודעות בשלוש וחצי בבוקר שעון ישראל ועליתי לטיסה לגרמניה בתחושה גועלית, שנאה עצמית והמון חוסר נוחות.
למזלי כמה דקות לאחר הנחיתה הוא ענה שיש לו הדפסים נוספים כגיבוי והם גם עדיין שמורים לו במייל.
אם הכל ילך כשורה אצפה בנטע עולה לגמר מחר ומקבלת טופ 5 לפחות במוצש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה