המוזה נעלמה לי לאחרונה והדממה נשמעת למרחקים.
אני מבלה לאחרונה את זמני בין עבודה שאני צופה שתהפך למתישה יותר בעקבות הגדרת תפקיד חדשה, בין שינה בלתי סדירה, פנטזיות על רעיונות חדשים ומאמץ פנימי עילאי לדרבון עצמי לצורך יישומם.
קראתי פעם דעה שטוענת ששתי צורות של מוטיבציה יש לו לאדם, האחת היא חתירה לעבר עונג והשניה היא התרחקות מכאב. העניין הוא שעבור רובנו ההתרחקות מהכאב היא תמריץ חזק יותר, שזה הגיוני סה"כ, אבל מותיר את רובנו במצב בינוני.
אני רוצה להשיג יותר? אני שואפת לעבר מטרה מסויימת? כן, אבל די נח לי עכשיו, אז למה לי להתאמץ.
אסיים את הפוסט הקצר הזה בנושא אחר.
אתמול הלכתי לפגוש חברה שיש לה יום הולדת השבוע. ניסינו לחשוב מה מתחשק לנו לעשות והיא הציעה שנפגש בקולנוע "לב" הקרוב אליה ונבחר סרט כלשהו.
סרטים זה בד"כ לא הצד החזק שלי, וישנן יצירות קולנועיות רבות שנמצאות ברשימת ה-"מאסט" האוניברסלית שלא טרחתי להגיע אליהן (אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאמרו לי "מההה???? איך לא צפית בזה? את חייבת!!"...).
בסופו של דבר, החום בחוץ הכריע אותנו והחלטנו להפגש בדירתה הממוזגת במקום לצעוד באחה"צ המהביל של תל אביב ובכל זאת הצצתי ברשימת הסרטים המוצגים בימים אלה ואני מוכרחה לציין שיש שם שניים שעניינו אותי מספיק ושכנראה אקפוץ לצפות בהם מתישהו השבוע.
הראשון הוא "את שאהבה נפשי", דרמה המתחוללת בקהילה חרדית בלונדון והשני הוא קומדיה צרפתית בשם "כל הדרך אלייך".
שיהיה סופ"ש נעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה