במקום האחרון

כשזה מגיע למוטיבציה, העולם מתחלק לשניים- ישנם ה"אגואיסטים" שיסרקו את רשימת המטלות שלפניהם ויפעלו להשלמת המשימות שיועילו להם עצמם לפני האחרות. 
וישנם ה"אלטרואיסטים" שיחפשו את המקומות בהם הם הכי נזקקים תחילה. לעתים קרובות לא תהיה להם אפילו את האפשרות לבחור בעצמם היכן לתרום כי הבוס יצלצל, חבר/ קולגה/ הורה יבקש טובה והופס, כל תשומת הלב מצאה לה יעד.

אני נוטה להיות הסוג השני לצערי, אבל לגמרי מקנאה בסוג הראשון.
כי למרות הטייטל הלא מחמיא, ל"אגואיסטים" יש יכולת לכוון ולהניע את עצמם, הם לא צריכים שמשהו יאמר להם לאן לפנות והיכן להתמקד.

ומה קורה כשל"אלטרואיסטית" כמוני אין משימות הצלה וטובות לעשות לאחרים? כלום. 

סיימתי עכשיו ארבעה ימי חופש בהם הייתי צריכה להיות הכי "אגואיסטית" שיש ולעשות את כל הדברים האלה שאני מפנטזת להגיע אליהם בימי העבודה -
לצפות בתכני וידאו מעשירים, לתכנן את שני הטיולים הקרבים, לתרגל פוטושופ, לצאת לריצה, לכתוב, לקדם פרוייקט ועוד.
כל הפעילויות הנ"ל הן לא "טובה" שתועיל לאיש מלבד לי עצמי. ומה עשיתי במקום? צפייה בסרטונים לא מועילים, משחקים דביליים בטלפון ועוד בזבוזי זמן מיותרים לחלוטין.

כעת אני בדרך לעוד ארבעה ימי עבודה ארוכים ומעייפים ומתחילה לדרג בראשי את הפעילויות שיאלצו להמתין לחופש הבא, כולן הופיעו ברשימה המאובקת מהשבוע שעבר ולפני שבועיים.

האם אינני ראויה לעזרתי שלי?