לא שיש לי אשליות

לפני שלושה ימים נמנמתי והתעוררתי תכופות על מטוס שנשא אותי ללונדון.
ההגעה למלון היתה פשוטה וחלקה אף היא כאשר כמה דקות לאחר הצ'ק אין כבר פגשתי את פיץ שנחת באחד משדות התעופה האחרים והרבים שבעיר.
היה קר אבל לא היה לנו אכפת.

היומיים הראשונים עברו בצורה כיפית בדיוק כפי שקיוויתי.
צפינו בקומדיה מוצלחת בתאטרון, שתינו יין חם ונהננו מאוכל הודי טעים.
ביום השני נכנסנו לדאנג'ן האפל, שמגרסתו ההולנדית נהננו בעבר, הצטלמנו עם הביג בן המתחדש ועם תאי הטלפון המוכרים של העיר, שתינו יין חם מחוזק בוויסקי, נשנשנו סקונס טעימים עם ריבה ושמנת וערכנו קניות.

מעט לפני שסיימנו את היום בעוד מסעדה הודית מוצלחת, פיץ קיבל שיחת טלפון מאמו. אחיה, דודו של פיץ, שגר בלונדון- נפטר.
היה ברור שלמחרת היום נלך להביע תנחומים בבית האלמנה.
כשהגענו, לא היינו שם לבד. קרובי משפחה, מכרים ושכנים הגיעו בהמוניהם אל הבית.
המבקרים הרבים הזכירו לי במעט את מנהגי האבלות היהודים אבל זה, למעשה, היה קו הדמיון היחיד.
שם באנגליה, הם לא ממהרים להוציא תעודת פטירה או לקבור.
כולם אומרים שלום אחד לשני ותמונות רבות של הנפטר הוצבו בגאון במרכז החדר.
האלמנה היתה המארחת והציעה לכולם קפה ותה ודיברו על זה שארון הקבורה, עם הנפטר בתוכו  נשארו בבית בלילה הקודם.
פיץ לא הכיר רבים מהנוכחים והוא צריך היה להסביר שהוא האחיין, בנה של האחות הצעירה ביותר של המנוח אותה רובם לא הכירו. המשפט "הו כן, שמעתי שהייתה לו אחות שגרה באזור ההוא אבל מעולם לא פגשתי אותה" נאמר ע"י מספר אנשים בוריאציות כאלה ואחרות.

בערב, נסענו לפאב כדי לראות משחק כדורגל אליו פיץ חיכה בכליון עיניים. הפאב מוקם במרחק הליכה מהאצטדיון שבו התקיים המשחק ונתקלנו בפרסונת יוטיוב המזוהה עם הקבוצה שמראיינת אוהדים דברנים מחוץ לשערי היציעים.
פיץ, כצופה אדוק התרגש ואני שמחתי בשבילו ואמרתי לו שכדאי לו להתכונן כי הלילה הוא יעלה לשידור.
עמדנו שם והאזנו לטרוניותיהם של אוהדים רבים שאת רובם פיץ זיהה בהתרגשות וסיפר אודותיהם. אני מתארת לעצמי שככה בדיוק זה נראה מהצד כשאני מעמיסה בהתרגשות מידע על שירי אירוויזיון שמתנגנים במפתיע, מידע שעבור רב האנשים הוא איזוטרי ולא משמעותי ועבורי הוא נהדר וחשוב.
לאט לאט האנשים התפזרו וכבר הצלחנו לעמוד ליד המראיין ממש. הצלם שכנראה מיצה את הערב אמר שהסוללה שלו נחלשת והמראיין, שרצה שגם הוא החל להראות עייף הביט סביבו וכנראה שם לב שאני האשה היחידה בסביבתו. בערוץ שמראיין כמעט אך ורק גברים, זה נחשב יתרון.
וכך דיברנו פיץ ואני מול מצלמה.  אני אמרתי מעט מאוד ובעיקר חזרתי על הערותיו של פיץ מהפאב אבל הוא פשוט פרח! הוא פרס את משנתו הטקטית, ציין שגיאות שנעשו לדעתו בבחירת ההרכב הפותח ודיבר על עוד כמה דברים שנשמעו חשובים ושלא אמרו לי הרבה.
כשסיימנו לדבר עיניו זרחו מאושר.

"נו, אמרתי לך שהיום אני אכניס אותך להתראיין או מה?" אמרתי לו בחיוך.
"כן" הוא ענה בהתרגשות "אבל לא חשבתי שבאמת תצליחי!".

בדיעבד, עוד לא ראיתי שהעלו את הסרטון שלנו אבל אני לא בטוחה שהייתי רוצה לראות את עצמי מדברת שטויות מול המצלמה.

הבוקר התעוררנו לצפצופו הקולני של גלאי העשן. ארזתי את עצמי במהרה ופיץ עזר לי להוריד את מזוודתי הגדולה במדרגות המלון. נפרדנו בחיבוק.
הוא יטוס הביתה ואני ממשיכה לקורס בארה"ב. שנינו נפגש בעוד מספר שבועות בבנגקוק בהרפתקאה הבאה.