יום שלישי, 7 במאי 2019

מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב

אף פעם לא ממש הצלחתי להסתגל לגמרי לשינויים הנפשיים החדים של חודש מאי.
(ובואו נתעלם לרגע מההקדמה לחודש הזה שהיא חג הפסח, המאופיין בנקיונות ברמה של OCD, מסעות צלב כנגד חמץ, והרבה זמן עם משפחה שלא תמיד מתחשק לפגוש).
זה מתחיל ביום השואה, המלא בתמונות, סרטונים ועדויות קשות של ניצולים שמתארים רוע בלתי נתפש. המון עצב, פחד, זכרונות עם התגנבות של חוסר אונים ו-"לעולם לא עוד" שהופך לסוג של קדימון עבור יום הזכרון שמגיע כעבור שבוע.

יום הזכרון הוא יום חמקמק עבורי. לצערי, כמעט כולנו מכירים מישהו שנפצע או קיפח את חייו בהגנה על המולדת* במהלך שירות צבאי או כאלה שרק חיו את חייהם ויום בהיר אחד נכנסו תחת ההגדרה של "נפגעי פעולות האיבה".
זהו יום עם תמהיל משונה של גאווה, געגועים ופטריוטיזם מתבקשים, יחד עם הנאה כמעט אסורה מהשירים הנפלאים והנוסטלגיים ברדיו (לדעתי זהו היום בו משודרים השירים היפים ביותר בשנה) כשבין לבין, למרות הנסיון לכבד את קדושת היום וזכר הנופלים, קשה שלא לחטוא בהכנות ליום העצמאות כמו קניות אחרונות לעל האש המסורתי ותכנונים לבקר בבמות הבידור במרכזי הערים המלווים במופעי זיקוקים.

מיגון לשמחה - ערב יום העצמאות נכנס בקול תרועת חצוצרות של תזמורת צה"ל והעלאת הדגל לראש התורן בהר הרצל. בבת אחת, מדבקות דם המכבים נעלמות להן וכולם לובשים כחול לבן, מחייכים וסובלים בשקט ממכות פטישים מתנפחים וספריי קצף.

השנה הרגשות והטלטלות עזים יותר מהרגיל.
מצד אחד, הסלמה בדרום כוללת נזקים לרכוש, פציעות וגם הרוגים. עוד ועוד אנשים שחרדים לבטחונם ולבריאות הנפשית של ילדיהם המבוהלים, טוקבקיסטים מתלהמים באתרי החדשות שמציעים לשטח את עזה כאילו לא ציינו את יום השואה רק לפני שבוע והנהגה שכנראה עסוקה כרגע יותר במו"מ קואליציוני ותיקים מאשר בתכנון ארוך טווח ובר-קיימא שימנע מההמטח הבא ליפול על עוד בית באשקלון. 
כולנו עקבנו בדריכות אחר ההתרחשויות וההתראות שמזכירות לנו שניה לפני יום חגה של המדינה שאולי יש לנו עוד כברת דרך לעשות עד שנוכל לשיר בלב שלם "להיות עם חופשי בארצנו".

וכמובן, איך אפשר שלא, האירוויזיון, או בשמו המלא כפי שכלי התקשורת מכנים אותו לא פעם "האירוויזיון בסכנה".
תחרות יוקרתית וותיקה שהיא חגיגה של מוזיקה, חיבור, פולקלור ושמחה שאמורה היה להיות הזדמנות נהדרת להזמין את העולם להנות מהנופים היפים, האוכל הטעים וחיי התרבות התוססים שיש לישראל להציע.
 התחרות, שבעולם אוטופי הייתה אמורה לככב בעיקר במדורי התרבות ומעט במדורי הכלכלה בשל עלויות האירוח, הצליחה לתפוס כותרות שליליות במגוון הקשרים אחרים. בתי המלון והארחה חמדנים שמנסים לעשוק את התיירים, תנועות חרם שלא מפסיקות ללכלך, עיצומים, שביתות, העדר תחבורה ציבורית בסופ"ש והשפעתה על יכולת ההגעה של התיירים לאולם, דיונים דתיים בנוגע לעבודות ההקמה בשבת ולבסוף, ביקושים נמוכים מדי לכרטיסים וחדרי מלון שנותרו ריקים. וזה בלי להזכיר כמובן את החשש הממשי שירו רקטות על תל אביב בזמן התחרות ואיך שזה עלול להצטייר רע בעולם.

ממש רכבת הרים שבוחנת את כל קשה הרגשות שלנו בחודש אחד.

הפוסט הזה נכתב בהשפעת מבזקי החדשות, שתי התראות צבע אדום שתפסו אותי בשבת והמילים האלה של רשף לוי שתובלו בהומור, אבל איך אומרים- "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק"




*סיפור משני על יום הזכרון:
באחד מערוצי הטלוויזיה, משדרים שירים נוגים ומקרינים את שמות הנופלים בסדר כרונולוגי החל מימי המחתרות ועד ימינו אנו. אני זוכרת איך כבר בילדותי אמי הייתה מזפזפת תכופות אל הערוץ הזה בצפיה לראות שם יחיד על המסך. מדובר בדוד שלה שמעולם לא הכירה, האח היחיד של אביה שנפצע בהפצצה המצרית על התחנה המרכזית בתל אביב כשהיה בדרכו להתייצב לשורות האצ"ל ומאוחר יותר נפטר מפצעיו בבית החולים הדסה. הוא השאיר אלמנה, אם ואח צעיר - סבא שלי (ז"ל).
פעם, כשהייתי ילדה קטנה, היא זכתה להתייחד עם הדוד ששמו ריצד על המסך במשך שתיים או שלוש שניות.
המנהג הזה שלה נמשך כל שנה, כאשר בשנים האחרונות שמו הופיע אולי לשניה אחת. יש כעשרים וארבע שעות להציג את
רשימת המתארכת לה של ההרוגים במלחמות, מערכות או כפי שקוראים לזה כיום "סבבים".


יהי זכר הנופלים ברוך וחג עצמאות שמח לכולם. 

אין תגובות:

פרסום תגובה