רגעים מהחודש האחרון

חשתי צורך לקחת נשימה וצעד אחורה לזמן מה וכעת אני מציצה בעינית לאחר חודש של העדרות.
אולי חבל שבחרתי בתזמון הזה כדי להתנדף כי בינתיים קרו מספר אירועים ששווים פוסט בפני עצמם.
אחותי הצעירה התארסה, שיחות בלב גלוי עם בן דודי היקר צ'ץ' שעובר בצורת זוגית ותעסוקתית, ביקור בדירה של אמי שמצריכה שיפוץ, יתכן וזה יהפך לפרויקט מעניין ומשפחתי ואולי ישנם עוד כמה דברים שפרחו כרגע מזכרוני.
כמובן שתמיד יכולתי להוסיף פוסטים נוספים על מחשבות ורגשות שפחות תלויי זמן, יש לא מעט מאלה שמתרוצצים בראשי לאחרונה.

היום בערב אצא לפגוש את חברותי היקרות חינה ותפוזינה. אני תמיד נהנית לפגוש אותן אבל הפעם צפויה שיחה מעניינת מהרגיל כנראה, כי חינה הודיעה לי כבר לפני כמה ימים שתכניתם לעזוב לקנדה קורמת עור וגידים ויתכן מאוד שתצא לפועל כבר הקיץ הזה.
ועוד בענייני חו"ל, ישנו כמובן את הערפל ששורר בין פיץ וביני.
לתחושתי, אחרי שנים שבהן די התעלמנו מהפיל (פיל? ממותה!) שבאמצע החדר שהוא כמובן נושא ההגירה, נראה שכעת הסכר נפרץ וכמות המים ממשיכה לזרום.
היו לנו יותר מדי שיחות לאחרונה, לפעמים ברמה היומיומית, שבהן הנושא עלה.לרוב זה מתחיל בקריצה אך לא פעם התגובה מהצד השני נאמרת ברצינות כזו שעד מהרה תוך כמה משפטים אנחנו חוזרים לעמוד, כל אחד מן העבר הנגדי של קיר זכוכית עבה ומחוסמת. אנחנו רואים, שומעים אבל לא מצליחים לגשר על הפער.
ואז חוזרות המחשבות - אולי זה רק בגלל המרחק? ואז אני עונה לעצמי - המרחק ודאי גורם לגעגוע ולאי הודאות אבל קשה לי לראות איך איחוד מחודש, נעים ככל שיהיה, יצליח לגשר על הפערים שעושה רושם שיש בין איך שהוא רואה את העתיד לבין איך שאני רואה אותו.
ומצד שני, גם התכנית שלו לא נוראית כל כך, אז למה לעזאזל אני כל כך מתעקשת?
למה אחרי שנים של קור משפחתי פתאום החליטו "לאמץ" אותי בכזה חום שמקשה עלי לחשוב על הגירה?
האם יכול להיות שאני שוב עושה אידיאליזציה לחיים של אחרים, מפתחת קנאה משתקת שמונעת ממני לקדם את עצמי?
לעזאזל.

סיננתי היום שיחות טלפון מהוד הנדל"ניסט בו חשבתי להעזר בעניין הדירה של אמי, מהתאום של אבי המעורב בנושא וגם שיחה מפיץ. אין לי חשק לדבר עם אף אחד. אם זה לא היה ממש מעפן, גם אל חינה ותפוזינה אלך כנראה במידת מה של חוסר חשק.
אה כן, ומחר חוזרים לעבוד אחרי שהרגשתי שעוד חופש התבזבז לו.