אל הסדנה הזאת הגעתי אחרי שהדודה, הנדל"ניסט וצ'ץ' המליצו עליה בצורה מסיונרית כמעט במשך שנים. בהתחלה הם הצליחו ליצור אצלי אנטי רציני לנושא, אבל עם הזמן הם התרככו ולכן איפשרתי לעצמי להקשיב מדי פעם.
לפני כמה חודשים נפתח מחזור חדש והרגשתי שהתזמון מתאים.
במשך אחד-עשר מפגשים ישבתי בקבוצה, לפעמים פיזית ולפעמים, בחסות הקורונה, בזום, כאשר חברי הקבוצה ואנוכי חשפנו את עצמנו לעצמנו ולחברינו. התחלנו להקשיב לרגשות שלנו (הו, כמה פלצני וניו-אייג'י זה נשמע!), להבין חלק מהכאבים והטראומות שדחפו אותנו בגיל צעיר לפעול בדפוסים מסויימים, נאבקנו וניתחנו התמכרויות והתחלנו להקשיב ללב.
כאחת שרגילה להעביר את הכל דרך הראש, מצאתי את העניין לדי מאתגר. אני כל כך רגילה לפילטר הלוגי והמחשבתי עד כדי כך שכאשר משהו כן מצליח להזיז אותי מבפנים ברמה הרגשית, זה נוטה לקבל את זה בצורה לא מבוקרת שלא פעם מערערת אותי.
בתקופה הקצרה הזאת זכיתי לכמה פרספקטיבות ותובנות חדשות.
למשל, גיליתי שאני כמעט ולא מסוגלת לפרגן לעצמי. לתת מילה טובה לחברות על הישגים ויכולות מסויימות אני עושה בשמלה ומכל הלב, אבל כשזה נוגע אלי זה אף פעם לא מספיק, אני תמיד אסייג ואתרץ את ההישג שבשמו הוחמאתי.
כשניסיתי לחשוב אחורה, הבנתי שמילדות הייתה לי דוגמה לא בריאה לעידוד. אבי היה מעודד ואומר כל הכבוד גם כשלא הרגשתי שבהכרח מגיע ("קיבלת 70? יפה! אני בבית הספר הייתי מקבל נכשלים") וע"י כך "הוזיל" את ערך המחמאות שלו ואמא לא תקשורתית שכמעט אף פעם לא פרגנה ולכן מילים טובות ממנה היו נדירות עד בלתי קיימות. עד היום נתקעתי עם עידוד עצמי נדיר עד לא קיים.
עוד בעניין זה, כשהמשכתי לדוש ולחפור באינטרקציה עם ההורים, הבנתי שמילדות קיבלתי כמעט תמיד קווים מנחים לגבי מה שאסור או אי אפשר לעשות אך כמעט אף פעם לא נאמר לי מה אפשר או כדאי*.
היום אני יודעת להקטין ולבטל את עצמי כטבע שני כי אני יודעת בעיקר מה לא אבל לא מה כן.
עוד הבנתי, בשלב די מוקדם, שהבריחה לפלאפון ולקריאה האין סופית מאלחשת לי את המח והרגשות. ממש הצלחתי לתפוס את עצמי מספר פעמים, אחרי שיחות טלפון או אינטרקציות לא נעימות, מרימה את הפלאפון מול הפנים תוך תקווה לקרוא ולצלול לתוך משהו שישכיח ממני את התחושות השליליות. עכשיו אני מנסה לבלות פחות זמן מול המסך הקטן ואני מוכרחה להודות שזה חתיכת אתגר.
לסיכום, הסדנה הזאת נתתה לי רק הצצה חטופה. העבודה שלי עם עצמי עוד רבה ויש לפני שביל ארוך.
זו אולי הסיבה שנרשמתי גם לקורס המשך.
*זכור לי רגע בו הבנתי עד כמה הם כאלה.
לפני כמה שנים, בערב שישי של תקופת החגים, ישבתי עם אמי ואחיות בסלון לפטפט.
באיזה שלב התחלתי לדבר על משהו שאמור היה לקרות בהמשך השבוע כשאמי השתמשה במשפט משבית השמחות הקבוע שלה "לא מתכננים בשבת".
בפעם הזאת די התעצבנתי וזרקתי שיופי שאסור ואסור, אבל אם הם כאלה דתיים, אז איך זה שהם לא קנו ארבעת המינים או בנו סוכה?
לאמי לא הייתה תשובה וואני פתאום הבנתי כמה הם חזקים במצוות "לא תעשה" בניגוד למצוות "עשה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה