קישוא והגיס מתחתנים

חבל שאני לא מצליחה לשמור על רצף עדכונים, הזמן עובר והסיפורים שהייתי רוצה לתעד מצטברים מהר כל כך. הפרדוקס הוא, שדווקא כשקורים הדברים הכי מעניינים בד"כ גם אין זמן לשבת ולכתוב. אנסה בכל זאת ממרחק הזמן לשחזר את התחושות והמחשבות.

בתחילת החודש אחותי נישאה לבחיר לבה. היא הראשונה מבין שלושתנו שזוכה לעמוד תחת חופה ובמשפחתי עברו כבר שמונה שנים מאז שבן הדוד האחרון התחתן ולכן התרגשות, ציפיה ושאר רגשות עלו אצל חלקנו בעוצמות גבוהות. ברבורה למשל, הייתה מלאה בלחץ ותחושות שליליות. בתחילה, היא התבאסה שלא הצליחה לפנות לעצמה מספיק זמן כדי למצוא נעליים, ועד שהצליחה ומצאה דברים שמצאו חן בעיניה, תמיד היה חסר במידה שלה. בנוסף, היא גרה עם ההורים וספגה את כל הלחץ והדאגות שלהם, שרק הוסיפו לאלה שפיתחה בעצמה מאמרות דודתיות, למשל, והלחץ להתחתן שאולי יופעל מעתה עליה. גם מאמרות עדינות מעט יותר סטייל "בקרוב אצלך" היא סלדה מאוד ולבסוף, היא ידעה שהיא הולכת להתקע כנהגת ולכן היא לא יכולה לשתות באירוע.
ובזמן שאחות אחת הלכה והיג'דננה עד כדי כך שבכתה לי בטלפון (בתזמון בו הייתי די שיכורה ולכן גם לא הצליחה לנחם אותה כמו שצריך), הכלה עצמה הייתה דווקא רגועה מאוד.

היום הגדול הגיע!
רכב מאוכלס בשלוש אחיות ואמא לכיוון מלון בוטיק מקסים בכרם התימנים שהדוד הנדלניסט שותף בו. בחביבותו, הוא נתן לאחותי חדר יפהפה בו יכולנו כולנו להפגש ולהתארגן ושאליו אחותי ובעלה הטרי עמדו לחזור. הגענו בתחושה טובה ובחיוך והדוד פתח לנו יין מבעבע והרמנו לחיים כולנו. תוך זמן קצר הספקנו להתרווח ולהפעיל מוזיקה עד שהצטרפה אלינו המאפרת שעושה גם את עיצוב השיער והתחילה לעשות את הקסמים שלה.
בזמן שקישוא התארגנה, ברבורה ואני קפצנו לשוק הכרמל וקנינו פיש אנד צ'יפס לכולם לארוחת צהריים וחזרנו בזמן כדי לצלם את הטרנספורמציה של הכלה "אין דה מייקינג" ובהמשך גם את של ברבורה ושלי. הכל כמובן הועלה לווטסאפ המשפחתי וזכה לפרגוני "וואי איזו כלה!" "מהממותתתת" "איזה מרגש!" ועוד כהנה וכהנה.

תוך זמן לא רב, היינו כבר שלושתנו מאופרות, מסודרות, לבושות ונעולות והצלם שהצטרף התחיל לצלם את סיום ההתארגנות של אחותי בזמן שגם הרכב של החתן והחברים שהגיעו בדיוק בזמן לסשן הצילומים. 
מסתבר שאחותי וגם הגיס לא יודעים לא יודעים לעבוד עם מצלמה, הם נראו רציניים מדי או מחייכים בצורה מאולצת ביותר מדי תמונות ולכן לא הפסקתי לזרוק להם הערות טיפשיות, לשיר שירים ולרקוד מאחורי הצלם בתקווה להוציא מהם כמה חיוכים אמיתיים פה ושם.

לקראת סוף הסשן, החלפתי כמה מילים עם החברים של הגיס. מאחר שאבי לא צריך שיער ואיפור, תוכנן שחתן והחברים יאספו אותו בדרכם למלון אבל משום מה הם לא עשו זאת, למרות שהגיעו בסוף עם שני רכבים במקום אחד. בתחילה אחד מהם אמר שהם חשבו לאסוף אותו בדרך לאולם במקום, אבל כאשר ניסיתי להסביר לו את הכתובת ולהסביר מאיפה כדאי לו לנהוג, הוא זרק "אז למה שאתן לא תאספו אותו?" והתחיל להצטדק בכך שמן הסתם אנחנו מכירות את הדרך הכי טוב. ברבורה התחילה להחליף צבעים.
הוצאנו ווייז, וגילינו שמי שיסע לאסוף את אבי יתקע בפקקים גם לכיוון הבית וגם לכיוון האולם ויגיע כמעט בחופה. הגיס התחיל להרגיש נבוך  מהסיטואציה וניסה לשכנע את החבר שלו שהם יסעו לאסוף אותו ע"י כך שאמר שזה חשוב לו כי אנחנו אמורים לעשות צילומי משפחות במקום האירוע. החבר הזכיר לו שהוא החתן ולכן לא יכול להגיע כל כך מאוחר, אני ציינתי שבצילומי משפחות ההורים לא פחות חשובים וזה יצא אידיוטי באותה מידה אבי לו יוכל להגיע בזמן. ושוב, הם הגיעו בשני רכבים. למה הרכב השני לא יכול לצאת? לא ברור לי.
התחלתי לכעוס עליהם שבמקום לעשות את האיסוף כמתוכנן, בשעה נוחה לפני הפקקים, הם גרמו לסיבוך המיותר הזה וגם הצליחו איכשהו להשאיר אותנו עם הסיטואציה הלא נוחה הזאת שלגמרי יכלה להמנע. ליטרלי. הם פשוט התפצלו כל אחד לרכבו ונסעו. ברבורה, שעברה את סף הסטרס שלה כבר מזמן, התחילה לרטון בצדק "זו בדיוק הסיטואציה שניסיתי להמנע ממנה! מה הרעיון לעשות בשעות הכי עמוסות את הסיבוב המיותר הזה?"
בתחילה התעצבנתי על התגובה שלה והצעתי לנהוג במקומה, ואז הבנתי שזה לא יתרום שום דבר. 
אז התקשרתי לאבא, אמרתי לו שיתלבש ויתארגן ועוד 5 דקות תחכה לו מונית למטה. וכך היה. למעשה, הוא אפילו הצליח להגיע חצי שעה לפנינו.
סשן הצילומים נעשה בזמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. חוץ ממעט טינה שנשארה ונעלמה במהרה כשעוד ועוד בני משפחה הגיעו בלבוש וחיוכים נרגשים.

החופה הייתה קטנה אך מרגשת וכאשר הזוג פסע ממנו יחד לחדר הייחוד, הדודה הג'ינג'ית חיפשה בקדחתנות את כוס היין שנשארה ופקדה עלי ועל ילדיה "תשתו מזה!! זו סגולה לזיווג!!" שתיתי ראשונה בהלם קל ואחרי כן הצטערתי. התחלתי לפתח צינון ביום הלפני וחששתי שכל מי שישתה אחרי יחלה.

קול ששון וקול שמחה

למרות שאחותי טרחה לסדר מקומות ישיבה, לא כולם נשמעו להם וכך יצא שרוב בני הדודים ישבו בשולחן אחד ועשו שמח.
טוב, ישבו זו לא בדיוק המילה. כולנו רקדנו והשתוללנו במשך שעות. עד כדי כך שבקושי הספקתי לאכול משהו (לא היו יותר מדי אופציות לאלה שנמנעים מבשר גם ככה, מזל שהפיש אנד צ'יפס בצהריים החזיק אותי). ממש הופתעתי מהמשפחה שלי שממש קרעה את הרחבה. היה כל כך שמח, שלמרות האלכוהול שברבורה ואני הסלקנו מתחת לשולחן - באולם סיפקו רק יין ובירה - לדעתי, הוא כמעט ולא היה נחוץ.

בין ריקוד סלט, הדודה שלידה פיזזתי לא מעט במהלך הערב אמרה שהיא רוצה לבקש מיקרופון ולברך אותם והציעה שאצטרף גם אני, כנציגת המשפחה הגרעינית וכך נוצר תור של מברכים. הדודה התחילה, הגיסה שהיא יקום מקביל שהצטיינה במיוחד ב"לעשות שמח", צ'ץ' שתמיד יודע לדייק ולגעת במילותיו ואני אחריו. 
בכל פעם שאני מתבקשת לומר משהו או לברך אני מאלתרת ומנסה לשלב הומור וכך היה גם הפעם. צ'ץ' שנשא דברים לפני התחיל בכך שאמר שעבורו, הכלה היא כמו אחות הקטנה ולכן כשדיברתי אחריו אמרתי שאני "משווה ומעלה - את באמת אחותי הקטנה" וכקישור לאלה שברכו לפני ושבירכו אותם על הדרך החדשה, אמרתי שאכן כך הדבר, אבל שלעולם לא ישכחו שלמרות שפניהם קדימה, אל החדש שלא ישכחו  ושידעו שתמיד יש להם לאן לחזור. קינחתי בכך שפניתי לגיס ואמרתי "ברוך הבא למשפחה".
בין משפט למשפט שמעתי קריאות נרגשות מהדודה, קישוא אף פעם לא הייתה טובה בלהחצין רגשות אבל לדעתי הצלחתי לגעת גם בזוג הצעיר.

רחבת הריקודים נותרה עמוסה אל תוך הלילה ולבסוף כולם עזבו עייפים ומחוייכים.
באופן אישי נהנתי מאוד. לתחושתי, החתונה הזאת שימשה את כולנו כאקורד סיום שמח שסימן את סוף תקופת הקורונה.

בהמשך השבוע, כאשר כולנו עוד היינו נרגשים, שתי המשפחות נפגשו פעם נוספת בבית הכנסת המשפחתי לאירוע שבע ברכות. בקבוצת הוואטספ נשאלה השאלה האם להזמין קייטרינג או שכל אחד יביא משהו. לאף אחד לא היה כח לחפש ולהזמין בהתראה קצרה יחסית, אז קיווינו שכל אחד יביא משהו ושיהיה מספיק. 
לאחר מחשבה, החלטתי להביא סנדביצ'ונים מכל מיני סוגים. אז יצאתי לקניות, הפעלתי מוזיקה ופתחתי פס קר אצלי במטבח.
זמן עבודה של שעה וחצי-שעתיים שעברו לי בכיף, והייתי מוכנה עם מגשים גדולים עמוסים בכ-40 יחידות טעימות.
בגטונים עם גבינת שמנת וסלמון, לחמניות ביס עם גבינה צהובה וירקות וטורטיות עם אבוקדו. הדודה הג'ינג'ית שאלה אם אני לוקחת הזמנות.

מדגם מייצג

הדאגות לכמות הכיבוד היו לשווא מסתבר, השולחן היה צבעוני ועמוס כל טוב.
גם המפגש הזה היה מוצלח. היו שירים בליווי גיטרה, דבר תורה שנאמר ע"י חבר של החתן ושמחה על משפחה מורחבת ששמחה שוב להפגש ולהנות יחד.

רגע יוצא דופן אחד היה כאשר הדודה פנתה בקול לאחד מחברי המשפחה, אדם בשם אהוד בנאי ואמרה "אתה יודע? השיר כניסה לחופה שלהם היה 'היום'" הוא חייך, לקח את הגיטרה וניגן. זה היה מקסים. 

מפגש השבע ברכות התקיים בדיוק יום לפני שהרקטות התחילו למצוא את דרכן לירושלים ויומיים לפני שהמרכז הופצץ.
הייתי יכולה לספר בפוסט נפרד גם על זה, אבל אני מעדיפה פשוט לשכוח ולקוות לטוב.