יום שלישי, 29 ביוני 2021

רגעים מכריעים

השיחות הקשות התחילו לעלות.
לו הייתי חכמה או בעל איפוק רב יותר, אולי הייתי מצליחה לנשום עמוק ולשמור את הכל לימים האחרונים, כדי לא להעכיר את האווירה הנעימה מאוד ממנה נהנינו בימים שלאחר הגעתי. 

הקו האדום שלו זה הוריו המזדקנים. מצבם הבריאותי מתדרדר לאטו וכרגע הוא גר הכי קרוב אליהם (כשעה ומשהו של נהיגה), בקרוב גם זה לא יספיק.
אחיו גר עם משפחתו במדינה השכנה, בה ההורים עצמם גרו שנים רבות בעבר. האח, שגר לא רחוק מהאחות ומהדודה, אחותה הקרובה של האמא, הציע שההורים יעברו לגור לידו כך לפחות יהיו ליד הנכדים והמשפחה. בינתיים ההורים לא ממהרים לזוז ולא בטוחים שהם רוצים.
פיץ אומר שהוא מוכן להגר בסופו של דבר לישראל, אבל מבקש כמה שנים במדינתו קודם.
כמה שנים? הוא לא באמת יודע לומר, זה תלוי במצב ההורים.

מצדי, ביקשתי שהוא יעבור לישראל וזהו. 
הוא ממורמר מכך ואומר שקיווה למעט גמישות, כמו שהוא לטענתו מציע כשאומר שהוא מוכן לעבור בעתיד. אמרתי שאני יכולה לעבור למדינתו לזמן מה אולי, אבל הגבול הסופי ביותר מבחינתי, זה שהילדים העתידיים יכנסו לגן בארץ. הוא טוען שהוא מוכן לתנאי הזה.
אבל מה יקרה אם נגיע לתרחיש המאוד ריאליסטי, בו מצבם של ההורים גרוע יותר מעכשיו והגיע הזמן לרשום את הילדים לגן? אם במצבם הנוכחי אתה לא מוכן לעזוב, הרי ודאי שלא תסכים אז.
הוא מציע שאחזור איתם לפניו ושנסתדר.
ה-"נסתדר" הישראלי כל כך מעצבן אותי כאשר הוא מגיע ממנו. 
הוא מצדו, לא אוהב את ה-"נסתדר" שלי כאשר שואל מה יקרה אם הוא יעבור לישראל, לא יצליח להסתדר פה וירצה לחזור כאשר יש ילדים בתמונה? 

וביני לבין עצמי, אני עוצמת עיניים ומנסה לענות בכנות.
כמה מההתעקשות על מעבר ארצה נובע מהלחץ והלחשושים המשפחתיים סביבי? מהרצון שלי לרצות אותם? מהרצון שלי בקרבתם? כמה מזה הוא רצון טהור שלי?
האם זה באמת יהיה כל כך נורא לעבור?
כמה מההתעקשות שלי עליו היא נכונה וכמה נובעת מהפחד להשאר לבד ולהתחיל לחפש בן זוג חדש בגיל הנושק ל33?
האם אי פעם אוכל לרצות את משפחתי עם בן זוג לא יהודי? האם זה משנה בכלל?
כמה מהלחץ שלי שילמד עברית הן לגיטימיות והאם התקווה שהוא יוכל בעתיד לתקשר איתי ועם משפחתי בשפה הנוחה לנו הוא אגואיסטי? ואולי הוא זה שאטום שלא ממש מקדם את זה למרות שהוא יודע שזה מאוד חשוב לי?
האם הבקשהשלי ממנו שיעבור, למרות שהקשיים שהוא יחווה במעבר כזה יהיה גדולים בהרבה משלי לו הייתי עוברת אני, הוא אגואיסטי? בכלל, איפה נמצא התפר בין אנוכיות לעמידה על עקרונות שחשובים לי? איך לא מאבדים חלקים מהותיים  מעצמי בתהליך? 

"תגיד, שיתפת את ההורים שלך במצב שלנו? הם מודעים למקומם בהתלבטויות שלך?"
"לא. אם הייתי משתף אותם, הם ודאי היו אומרים שאני מדבר שטויות ושאני צריך לחיות את החיים שלי".

זה עומד להיות שבוע ארוך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה