לקחתי נשימה עמוקה ופניתי לחזור ברכבת אחרונה ומוקדמת של יום שישי, משם הלכתי ברגל בעליות והירידות של עירי וכשעברתי בירקניה, חשבתי שאולי זה לא רעיון רע להביא קצת פירות לפני הסופ"ש.
כשנכנסתי לדירתי הריקה עמוסת שקיות, לא מיהרתי, כהרגלי, להסדיר את הקניות במקום. לא חשתי שום צורך למהר.
הנחתי את השקיות בכניסה וניגשתי לשבת על יד השולחן במטבח ושחררתי אנחה. טבלתי בשקט וידעתי שהתחושות מהמעבר החד משבועיים וחצי זוגיים וצמודים לשקט הזה הוא כבר מתגלגל בתוכי, מקבל צורה ותיכף יצא.
כשהרגשתי את הרגש הגולמי שאולי ישתחרר כדמעות וכאב עולה, ממש בשניה שלפני שהגוש בגרון נוצר...
עשיתי את מה שאני תמיד עושה וברחתי.
הרמתי את הפלאפון והתחלתי לקרוא חדשות, פורומים, בלוגים. דברים שמגרים מעט את המח ומרדימים מאוד את הנפש.
עד עכשיו למעשה, עוד לא עיבדתי את זה או הוצאתי את מה שהיה.
למה זה כל כך קשה לשבת עם עצמי בשקט לכמה דקות ופשוט לתת למהשיש בפנים לצאת?
אתמול נפגשתי עם המלווה שלי מהסדנה.
לא התראנו זה כמה שבועות כי כמעט במקביל לביקורו של פיץ היא טסה לחתונה בארה"ב.
אז דיברנו קצת על המפגש ושוב היא הצליחה להחדיר בי מעט אי נוחות כאשר לאחר ששאלה על העתיד שאני צופה איתו, היא סוג של הפנתה כלפיה מעלה ואמרה "ויסלח לי אלוקים שאני מעודדת את זה" אז הפנתי אני את פני באותו האופן ואמרתי "שיסלח לי ריבוינו שבגללי היא צריכה להקשיב לדברים נוראיים כאלה".
היא טענה כבר כמה פעמים שהדעות והאמונות שלה בכלל לא חשובות בטיפול, אבל מדי פעם היא טורחת לתת לי תזכורות על עמדתה.
טוב, אני סוטה מהנושא.
דיברנו על פיץ וגם על הקשיים שיש לי מול אמי.
היא ניסתה לעודד אותי לפרוק ולהוציא קצת מהררי הכאב שהצטברו מולה במשך השנים אבל לא יכולתי.
אמרתי לה שזה משנה בכלל, פעם כעסתי עליה והיום אני מבינה את הקשיים והמוגבלויות שלה.
היא התעקשה שאנחנו לא מנסות לשנות אותה, היא תשאר כמו שהיא אבל שזה יעשה לי טוב אם אשחרר את הרעל הזה. ועדיין, לא יכולתי ואולי גם לא רציתי לתת לעצמי להתפרק.
בדרך הביתה עצרתי לקנות כמה בקבוקים של סיידר ובערב הוספתי עוד בקבוק בירה ושקית גדולה של סניידרס.
חיסלתי הכל תוך כדי צפיה ב"קופה ראשית".
כשפיץ התקשר ממשמרת הלילה שלו סיפרתי לו על כל מה שעברתי באותו היום. שאני בורחת כל הזמן.
לא זוכרת אפילו מה הוא ענה.
אולי ארץ השיכורים היא בריחה מהמשפחה.
אולי ההתמכרות לפלאפון היא בריחה מעצמי.
אולי האלכוהול היא דרך מעוותת להוציא משהו מתוכי.
אני חולמת את החלומות שלי רק כשיש לי סיבה לא להגשים אותם וכשהזמן מאפשר- בורחת לדברים לא חשובים.
ממה אני כל כך מפחדת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה