תמיד אאוטסיידרית.
תמיד טועה.
תמיד זו שצריך לתקן את דרכיה ותחנות חייה.
תמיד.
אתמול היה יום הולדתו העברי של צ'ץ'.
הדודה והדוד הציעו את הגג שלהם לאירוח ואני שמחתי להגיע, גם אם זה בין משמרות, רק כדי לחלוק לבן הדוד האהוב כבוד.
כשהגענו, הוא התעקש שזה גם יום ההולדת שלי ולכן גם על ראשי הונח זר תכלכל שהשיג לי כמה ברכות בין האורחים, שהיו כולם חברים שלו ועבורי הם היו משהו בין מכרים לידידים.
אני ניסיתי להתחמק, להגיד שיומי עוד לא הגיע, והם הצביעו על הזר וברכו במזל טוב. צ'ץ' הנרגש החליט לברך באופן אישי את כל הנוכחים ע"י שסיפר על דבר אחד שלמד מהם וקינח בפסוק מהמקורות שמתמצת כל תכונה. סדר ההקראה היה לפי הזוגות שבקבוצה.
אחד לימד אותו על ראיית הטוב ואחרת לימדה לעשות דברים בעוצמה. ועלי, שהייתי אחרונה בסדר ההקראה, הוא העליל חכמה גדולה בזמן שבתוך תוכי חשבתי שזה שקר והשתדלתי להחזיק את הדמעות.
כן, יש לי זכרון טוב יחסית לפרטים שוליים ולפעמים האיזוטרי בעיני אחרים נתפס אצלי כמעניין אבל אין הדבר מעיד על חכמה. הפסוק שקיבלתי היה משלי פרק ט פסוק א.
בהמשך שיחקנו משחק שהדודה יזמה ובו כל אחד מראש התבקש מראש לתת מילה שמזכירה להם את צ'ץ' או איזו חוויה משמעותית איתו והוא היה צריך לנחש מי נתן את המילה ולמה. כל פתק כזה הוביל לסיפורים מרגשים על עומק ורגשות קרובים שנתארכו אל תוך הלילה עד כדי כך שלקראת הסוף חלק מהמשתתפים כבר זעו באי נוחות בכסאותיהם כי מחר עובדים וצריך לשחרר את הבייביסיטר. הדודה אמרה שחלק מהאנשים נתנו גם מילים עבורי וסליחה שלא הספקנו. אמרתי שזה בסדר כי יום ההולדת (העברי) שלי הוא בכלל עוד שבועיים, אחרי שאני חוזרת מחו"ל. (הלועזי מחר, אם זה בכלל משנה).
במבוכתי על המשחקשלי שלא היה תהיתי, אילו מילים תעלנה בראשיהם של המוזמנים כאשר הם חושבים עלי? עם צ'ץ' הם עברו דברים משמעותיים, אותי הם מכירים בעיקר ממפגשים סביבו או סביב הדודה והדוד, זה מאולץ ושטחי. הדודה שלחה לי את מה שאחת המשתתפות שלא יכלה להגיע כתבה לה. היא כתבה שבטח כולם יגידו שאני חכמה (שוב, למה?) ואם היא מביטה מעבר לזה היא תגיד שאני מלאת עצמה ושיש לי יכולת לכבוש את העולם. כשקראתי את זה בדרך הביתה הדמעות כבר ממש התחילו לזרום כי ברור שזה פשוט דבר מוזר ומאולץ להגיד. גם אם חברה ממש טובה הייתה אומרת לי את זה ובמיוחד ממישהי שאני מחבבת אבל שאנחנו לא באמת מכירות.
יצאתי מהערב הזה בהרגשה כל כך גרועה. אם רק היו אומרים לי מזל טוב על הדרך ולא מתעקשים שחוגגים גם לי, הייתי מקבלת אותו בברכה גמורה ושמחה עבור צ'ץ' שלכבודו נתכנסנו.
אבל מה יצא?
שחברים קרובים של צ'ץ' באו באופן טבעי לשמוח איתו. חברים קרובים שלי לא היו, אלא מכרים וכמה בני משפחה.
הם חלקו איתו בלב נרגש חוויות מרגשות. עבורי לא היה זמן ואם היה, מה היה נאמר? עיני לכדה פתק אחד שנשמר בצד עבורי ועליו נכתב "יצירתיות".כמובן, רק דברים גנריים, או כאמור, מאולצים במיוחד, היו יכולים להכתב כי אין לי באמת חוויות יחודיות עם אף אחד מהם, למעט בני המשפחה. צ'ץ' והדודה אמרו שגם המשחק שלי יקרה לאחר שאחזור.
את בן דודי היקר כולם עודדו שיפרוץ וימשיך להתקדם - בזוגיות שהוא כל כך צמא לה ושכולם כמובן תומכים בו בזה, במוזיקה שהוא כותב והתחיל השנה להפיץ ועוד.
ואני?
סביבי מדברים על חשיבות שלמותו של העם היהודי, נושא לגיטימי אבל שברור שהוא רגיש בגלל פיץ. גורמים לי לפקפוק בו ובנו, מאחלים לי זוגיות טובה (עם מישהו אחר?), הדודה אומרת\מבקשת שלא אסע רחוק. ואם זה מה שמתאים לנו? למה את קוצצת לי את הכנפיים? למה את מכניסה בי עוד פקפוק? למה את אגואיסטית ומערערת אותי?
צ'ץ' שהיה בכותל אתמול כשהתקשרתי לאחל לו מזל טוב אמר "שביקש גם עלי דברים טובים". בין היתר, זוגיות טובה אני מניחה וודאי שעם אחד כשר.
וויש גם נושאים אחרים. כשאני מגיעה מאוחר מהעבודה למפגשים לפעמים, או אחרי משמרת של סוף שבוע, קרובי המשפחה מרגישים בנח מספיק לשאול בצורה ישירה "לא בא לך לעזוב את העבודה הזאת כבר?". כן, קיטרתי עליה בעבר. אבל כשהם מתלוננים על הקשיים שלהם אני מנסה לתמוך, לא להגיד "נו אז אולי פשוט תעשה דיאטה\ תפסיקה לעשן\ תפסיק להיות כזה בררן" וכו'.
צ'ץ' קיבל אירוע אמיתי עם חברים שאוהבים אותו ושתומכים בתכניות הנכונות שלו.
אני קיבלתי אירוע שהוא לא באמת שלי, עם אנשים שהם לא באמת חברים שלי ושלרוב גורמים לי לפקפק בעצמי בשעה בה הפקפוק העצמי שלי בשיאים ושדווקא אני צריכה קצת אדמה מתחת לרגליים.
אלוהים היהודי לא מאשר את בן הזוג שלי.
הסבא המת שלי כנראה היה מתהפך בקברו לו ידע שנכדתו הבכורה בזוגיות עם גוי וששקלה לחזור חזרה ליבשת שהתאכזרה אליו.
המשפחה רק מנסה להניע אותי למקומות נכונים (למי?).
שרשרת הדורות היהודית עלולה להשבר בגללי.
את העבודה אני צריכה לעזוב.
הפוטנציאל שלי לא מנוצל, כך הם אומרים.
החברים הם לא חברים.
ואני כבר לא יודעת מה נכון לי להרגיש כלפי עצמי, כלפי הרצונות והמקום שלי בעולם, כלפי פיץ הקשר שלנו ומה שזה עלול לדרוש בעתיד. פיץ מודע לעניין כי אני משתפת איתו את ההתרחשויות הללו, ולא את הכל הוא מבין כי הוא לא רגיל למשפחה קרובה כל כך וודאי שלא את הקונטקסט הדתי-יהודי של העניין. הוא כבר רמז שצפויה לנו שיחה לא נעימה כשאגיע, אולי כי שם לב שאני קשורה ביותר מדי חבלים שמושכים אותי בכיוונים מנוגדים ושהשנתיים האחרונות התאפיינו בחוסר יציבות נפשית קיצונית לעתים. וכל זה על רקע הטיסה ביום רביעי שכרגע אני אפילו לא מתרגשת לקראתה.
יצאתי מהדודה בדמעות, את הבוקר העברתי בדמעות ובהסעה שמחתי על המסכה שמסתירה חלק מהעצבות על הפנים וכך נרדמתי. עכשיו אני אמורה איכשהו לתפקד במשמרת הזאת אבל בפנים אני רק רוצה לברוח מכאן ומעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה