פרידה מהאב ולוויה

 
בבוקר יום שני עזרתי קצת בהכנות ללווייה. 

המשפחה קיבלה רשימת נעימות (hymns) שהייתה אמורה לבחור ממנה לטובת ביצוע זמרת בטקס הלוויה בכנסיה. האמא אמרה שהיא לא מזהה כמעט אף אחד מהשמות אז הצעתי לחפש ולנגן אותם ביוטיוב. בתחילה השמעתי רק לאמא אבל אחות של פיץ הצטרפה בהמשך ונתנה גם את חוות דעתה. פה ושם עלו דמעות.

בצהריים הגיע הכומר שהסביר למשפחה מעט על הטקסים ומה שיקרה בימים הקרובים ובשעות הערב המוקדמות יצאנו כולנו לעיר הסמוכה לטקס פרידה מהאב. 

בין שש לשבע בערב, הארון הוצב בחדר וכל החברים והקרובים הוזמנו להגיע, לנחם ולהפרד, בנוסף לטקס דתי קצר בניצוחו של הכומר דנן. למזלי, האב ביקש מפורשות שהטקס יעשה כשהארון סגור, אלא שלפני החלק הציבורי, הייתה שעה שמיועדת למשפחה המצומצמת בלבד, חלק זה נעשה כאשר ארון הקבורה פתוח. ביקשתי מפיץ שלא להיות נוכחת בחלק הזה כי ממש לא נח לי עם הרעיון, הוא הבין אותי. 

לפני שיצאנו לדרך, אחיו של פיץ לקח אותי הצידה ושאל אם זה בסדר שאעסיק את הילדים בחוץ מאחר שהוא לא בטוח שהם ירצו להכנס כשהארון פתוח. הסכמתי כמובן.

הבעיה הייתה שאחיו יצא כרבע שעה לפנינו ולכן כשפיץ ואני הגענו לשם, הספקתי לראות שכולם בפנים, ובזווית העין הבנתי שהארון פתוח כי ראיתי לרגע את היד של האב בתוך הארון. הפנתי את מבטי מיד ופיץ נתח לי את מפתחות רכבו ואמר שאוכל לחכות שם, ביקשתי שיקרא לי מאוחר יותר.

יצאתי מהחדר אל הרחוב הקר והגשום ופניתי נסערת לרכב. לא ידעתי אם עלי לפנות חזרה או להמשיך עם התרבות וההרגלים היהודיים של לא להחשף לאדם המת בצורה כה ישירה. פיץ ומשפחתן מרגישים שזה עוזר להם לסגירת מעגל והשלמה עם המוות ולדעתי זה ממש לא נחוץ ובאופן כללי אני מעדיפה לצבור זכרונות מאנשיל כאשר הם בחיים. בעודי צועדת נסערת ממזג האויר, הלבטים והכמעט-חשיפה שלא רציתי בה, הרגשתי שאני יוצאת לא בסדר כי בעצם הילדים בפנים ואני לא עזרתי כפי שנתבקשתי.

ישבתי ברכב הקר זמן די ממושך וכבר התחילו לעלות תחושות של נטישה מחד ומחשבות "זה לא קשור אליך, תני להם את כל הזמן שלהם" שהתערבבו ונלחמו זו בזו. בעשרים לשבע פיץ דפק על החלון "איפה את? כולם מחפשים אותך, לא הבנו לאן נעלמת!" בתחושת חוסר אונים ומבעד לכמעט-דמעות הזכרתי לו שביקשתי שיקרא לי אחרי שהארון נסגר אך הוא לא זכר ששמע והסכים. 

"אבל ידעת שאנשים מגיעים עד שבע וזה עוד מעט נגמר... מה הטעם שתשבי פה כל הערב? היית יכולה להשאר כבר בנוחות בבית בבית".

 נכנסתי חזרה למקום המפגש מבולבלת ונסערת ומיד פניתי לאח והתנצלתי על אי ההבנה בנוגע לילדים ושלא הייתי איתם ודווקא הוא זה שהצטער כי הם רצו להכנס אבל הוא לא הספיק להגיד לי ביציאתי החפוזה. 

החדר היה מלא אנשים. בכניסה עמדו האח, פיץ ואחותו והאמא ישבה אחריהם. כל מי שנכנס לחץ ידיים לכולם, הביע צער ואחרי כן הצטלב והתייחד לכמה רגעים מול הארון הסגור ותמונת האב שהונחה עליו.

אני מצאתי את מקומי בקצה הרחוק, ליד גיסתו של פיץ והילדים, עד שהגיסה הלכה לעמוד ליד בעלה ואני נשארתי עם הילדים. 
הקטנה המקסימה באה ושאלה בנימוס עם היא יכולה לשבת בחיקי. אחרי שהרגשתי את השחלות שלי מתמוגגות הרמתי אותה אלי.
מה אומר? היה מקסים לשמוע את האחים מתקשרים אחד עם השניה. הוא רהוט, הגיוני ולרגע אפשר לטעות איתו ולחשוב שמדברים עם מבוגר והיא חייכנית אוהבת אדם שמצליחה להקסים את כולם. 
הם סיפרו לי שמחר יש לשניהם משימה בטקס - הגדול אמור להגיש לכומר את היין ("בלי לשפוך אף טיפה!") והקטנה את לחם הקודש. ממש אפשר היה לראות על הבעת הפנים שלהם שהם לוקחים את התפקיד ברצינות. היה לי כיף בחברתם.

כשהחברים והמשפחה מלאו את החדר, עמד הכומר מאחורי הסטנד וערך טקס קצר של הקראת טקסטים מהברית החדשה והזיית מים קדושים על הארון. הטקס נגמר בכך שפיץ, אחיו ועוד מספר גברים הרימו את הארון על כתפיהם והניחו אותו בקרון המתים שהמתין בחוץ. כשסגרו את הדלת, הרכב התחיל לנסוע במהירות איטית כעשר דקות עד הכנסיה הסמוכה. פיץ, אחותו ואני הלכנו מאחורי הרכב, מכווצים מפאת הקור והעצבות, אחרים הגיעו לשם ברכבם. כשכולם נאספו שוב ברחבת הכנסיה, פיץ והגברים נרתמו שוב להרמת הארון והניחו אותו על סטנד שהוכן מראש. כולם התיישבו לכמה מילים של הכומר שהזכיר שהלוויה תתחיל למחרת היום בשתיים עשרה. 
אנשים התחילו להתפזר והמשפחה התייחדה עוד רגע עם הארון שעתיד להשאר בכנסיה עד שיצא לקבורה.

המשפחה הקרובה התאספה שוב, כאתמול, בפאב שישבנו בו אתמול, הפעם גם אמא של פיץ הצטרפה. 
היא לא חובבת אלכוהול ואמרה בחצי חיוך ששנים האב המנוח ניסה להזמין אותה שתבוא לפאב, והנה, סופסוף הוא הצליח.
בניגוד לערב הקודם בו פיץ נהג ולכן שתה רק בירה נטולת אלכוהול, הפעם הוחלט שהאחות תחזיר את האם מוקדם הביתה ואז תשוב כדי לקחת גם את אחיה, גיסתה ואותי. אז פיץ נהנה מכמה משקאות ואני נהנתי מהחברה הטובה של הדודים ועוד סיפורים על התקופה שכולם היו צעירים שגרו קרוב ובילו המון יחד וגם, סופסוף יצא לי לשאול ולשמוע מהאחות על בן הזוג שלה, שעליו שמעתי רק ממה שפיץ ידע לספר.


את בוקר היום השלישי, יום הלוויה, התחלנו מוקדם. 
פיץ נסע עם אחיו ואחותו לעיירה הסמוכה כדי שכל אחד מהאחים יחזיר את הרכב שהשאיר שם בערב הקודם.
אני יצאתי למטבח במטרה לסיים קינוח פאדג' שהתחלתי להכין אתמול ושלא היה לי זמן לסיים. לפני שיצאנו הספקתי לסיים לאפות והשארתי את הפאדג' להתקרר על השיש.

טקס הלוויה התחיל בניצוחו של הכומר הרהוט, שידע לדבר בצורה שמחזיקה את אוזני הנוכחים.
הוא סיפר מעט על אביו של פיץ, על תאריך לידתו והטבלתו, על תולדות חייו ומשם המשיך להשוואות על ישו ועל קימתו לתחיה ושכמו ישו כך האב ממשיך לחיות בלבבנו.
הטקס תובל בשירת הזמרת שביצעה מן היציע שמאחורי היושבים את הנעימות שבחרנו ביום הקודם ובהקראה של קטעים שגם כן נבחרו מראש על ידי פיץ ואחיו, הגיסה וקרובי משפחה אחרים (האח אמר שהתלבט עם לבקש גם ממני להקריא וחשב שאולי זה לא מתאים מאחר ואני לא נוצריה כלל. אני חושבת שהוא בחר נכון). הטקס היה מלא כמובן בקטעים שהכומר הקריא מהמקורות ובחלקם המשתתפים הצטרפו אליו במלמול חרישי. אני הצטרפתי פעם אחת, בעברית, כאשר זיהיתי את הפסוק המצוטט, פיץ הביט בי בתמהון.
 בהמשך, האח הפתיע כשעלה והקריא קטע משלו על מהלך חייו של האב, על ילדותו הלא פשוטה כאשר איבד את אביו שלו כילד וכך בגיל עשר נשאר "הגבר בבית" כאשר נשאר עם אמו ועם שבע אחיותיו הבוגרות ממנו. הוא המשיך לספר על ההיכרות עם אמו, על המשפחה שהקימו, על בחירות קשות שהאב עשה במהלך חייו ועל איך שזה השפיע לטובה על חיי המשפחה כולה, על כמה שהוא התקרב אליו בשנים האחרונות ושיחסר לו. עמדו לי דמעות בעיניים. 
הוא סיים את הנאום שלו בכך שהזכיר את נדיבותו של אביו ושבשמה הוא מזמין את המשתתפים לסעודה קלה במלון שבעיירה לאחר הטקס.
החלק הכנסייתי הסתיים בהזייה נוספת של מים קדושים על הארון. משטחי הפרחים שעל הארון חולקו לאחותו של פיץ ולי והגברים נאספו להרים שוב את הארון וצעדו לאט לקרון שחיכה בחוץ. אנחנו צעדנו אחריהם עם הפרחים ואחרינו שאר המשתתפים. 

ברחבת הכנסיה היה זמן התאספות, לחיצות ידיים והבעת ניחומים נוספת. באופן מפתיע, גם המנהל של פיץ בעבודה שמכיר גם אותי הגיע לרגע כדי להביע את צערו. הוא אמר לי שלום ולגמרי תפס אותי בהפתעה ("היי, הטיפוס הזה נראה כמו... וואלה, זה באמת הוא").
כשהכל היה מוכן, הקרון יצא בנסיעה איטית לכיוון בית הקברות הקרוב ואחריהם שיירה של מכוניות.
כשהגענו, הגיסה ואני קיבלנו משטחי פרחים וגם הילדים שלה קיבלו משטח אחד להחזיק יחד. הם קצת התקשו לסחוב, במיוחד כשהקטנה לא באמת יכולה לתמוך כמו הגדול, אבל עמדו יפה במשימה. הגברים כמובן הרימו שוב את הארון עד למקום החלקה שנחפרה מראש. הארון הורד מטה, לא לפני שעוד מים קדושים נתזו עליו, עם לא מעט דמעות של סובבים, ומעל סגרו מעין שטיח דשא. את הכיסוי באדמה יעשו מאוחר יותר שלא בנוכחות המשפחה.
בסיום הטקס הלכתי עם הדודה לחלקה קרובה של סבא של פיץ ואביה, שהם איבדו בגיל צעיר. הסבא נקבר בצמוד לסבתא ולאחת מהאחיות של האב שנהרגה בתחילת שנות העשרים שלה מפליטת כדור של הנשק של בעלה השוטר. 
כולם התייחדו עם קרובי המשפחה המתים והחיים ברגעים הקשים הללו.