אחרי הלווייה

 כשפיץ הרגיש שסיים להתייחד עם המשפחה החיה וזו שכבר איננה בבית הקברות, התקדמנו לכיוון רכבו ושם ראינו את הגיסה והילדים מחכים מחוץ לרכב שלהם. 

האח של פיץ דברן לא קטן והמפתח לרכב אצלו בזמן שהאישה והילדים בינתיים סופגים את מזג האוויר הקר בחוץ. כולם כמובן  נכנסו לאוטו של פיץ כדי להתחמם קצת בינתיים. 
כשהאח סופסוף הגיע וכל אחד חזר למקומו, כבר עמדנו לצאת למלון בו תערך הסעודה ואז האח חזר ואמר שבתו רוצה לנסוע איתנו ושאל אם זה בסדר. כמובן.
הוא חזר אחרי כמה רגעים איתה ועם בוסטר.

הילדה המקסימה הזאת הצליחה קצת להבריח את ענני העצב בעליצותה ותמימותה. היא סיפרה לנו כל מיני סיפורים ואני אמרתי לה שהיא עשתה היום עבודה מצויינת בהגשת הלחם לכומר ובהחזקת הפרחים עם אחיה.
חנינו מרחק כמה דקות מהמלון ופיץ החזיק את ידה של אחייניתו כל הדרך ובחלק ממנה הם אף דילגו יחד בעליצות. לראות את שניהם המיס אותי לגמרי.

הארוחה עברה בנעימים מבחינה חברתית ואפילו הופתעתי שכאשר המארחת אמרה שיש שתי אפשרויות בחירה למנה העיקרית, היא הביטה בי ואמרה שהיא מבינה שיש גם מנה צמחונית עבורי. כשהאורחים החלו להתפזר בלחיצות עדיים וחיבוקים, האח של פיץ החליט שהוא נשאר לשתות עם חלק מבני המשפחה בבר המלון אבל כל השאר העדיפו לחזור הביתה. פיץ אמר שאם נרצה נוכל לחזור אחרי כך, אבל מאחר והשעה הייתה רק שש בערב, להתחיל עכשיו זה אומר לסיים את הערב ממש ממש שיכור. הסכמתי איתו ויותר מזה, לתחושתי כולם היו זקוקים למעט הפוגה עכשיו כשהקבורה מאחורינו. 

בילינו כולנו כמהשעות שקטות בבית אך בהמשך הערב הגיסה אמרה שבעלה ושאר המשפחה חזרו שוב לפאב משני הערבים הקודמים ושהיא חושבת להצטרף. האחות עמדה להצטרף גם. פיץ אמר שהוא יכול להקפיץ את שתיהן, אבל אני אמרתי שגם אני רוצה לצאת וביקשתי שישאר איתנו. הוא הסכים.
בדיעבד, זו הייתה החלטה טובה.
היו שם הרבה קרובי משפחה שלא ממש יצא לדבר איתם עד עכשיו. יצא לי להכיר בן דוד נוסף שלו עם חוש הומור יבשושי- קורע, וזכינו לעוד הבעות תמיכה ו"מרפקים" מדודים ודודות. 
במהלך הערב מישהו ציין שהמשקה הקבוע שהאב נהג לשתות היה הבירה שאני שתיתי כל הערב, עם תוספת קטנה של בירה אחרת. לכן, כשהאח של פיץ כשכבר היה די שיכור בשלב הזה הזמין סיבוב ושאל מה אני מעוניינת לשתות, אמרתי לו שהייתי רוצה את המשקה הקבוע של האב. אני חושבת שהוא העריך את המחווה. לפני ששתיתי, אמרתי לכל השולחן "*שמו של האב*, זה עבורך". היה ערב מוצלח. 

ניכר שלמרות העצב, הייתה מעיין הקלה מעורבת בשמחה של מפגש משפחתי בין אנשים שלא התראו המון זמן והתחלה של תכנון על טיסות חזרה הביתה ולשגרה הקצרה שעוד נותרה לפני חג המולד.

את בוקר יום רביעי התחלנו מעט מאוחר אחרי לילה של שתיה, אך מיד נכנסנו לבירורים וטלפונים בנושאי שקשורים להוצאת תעודת פטירה ודיבורים על צוואה.
במעבר חד במיוחד, דיברנו עם האח ואשתו על מתנות אפשריות לחג המולד ונסינו לדובב את הגדול כדי להבין מה בדיוק הוא רוצה.
אחה"צ פיץ ואני נסענו לחנות הצעצועים הקרובה וצילמנו כל מה שיכל להתאים לפי ההנחות שקיבלנו - בובות וחדי קרן לצביעה לקטנה לגו הארי פוטר ומכוניות על שלט לגדול. קנינו מצרכים לפי רשימה שקיבלנו מהגיסה וחזרנו הביתה.
ארוחת הערב שהגיסה בישלה הייתה הפעם היחידה בביקור הזה בה כל המבוגרים בבית הסבו יחד סביב השולחן. היה לי טעים ונעים.

בסוף ארוחת הערב סכיני סופסוף לפרוס לכולם מהפאדג' שהכנו היום הקודם. הביקורות נראו מעורבות אבל פיץ אמר שזה שאמא שלו לקחה פרוסה שניה אומר הרבה (ובלילה הבא ראיתי שהכמות שנותרה התכווצה מאוד, לשמחתי). 
את הלילה קינחנו פיץ ואני חבוקים על הספה בצפיה בסרט "אד אסטרה" אלכוהול וחטיפים. הסרט היה איטי ועם סוף מאכזב, אבל זמן האיכות יחד היה מצויין כרגיל.

ביום חמישי תכננו לצאת מוקדם וללכת לטייל באגם קרוב, מקום שהמשפחה הופתעה שהוא עוד לא לקח אותי אליו. הגיסה הוסיפה שזה אחד המקומות החביבים עליה באזור. במקום להתעורר מוקדם התכרבלנו שעה נוספת ואז יצאנו לדרך. 
המקום אכן יפהפה ומרגיע והמים הדוממים יצרו אפקט מראה סימטרי עם השמיים. 
בצעידה קצרה באזור גילינו שיש לידו מסלול הליכה  בתוך יער. היה נהדר ללכת בתוך השקט והטבע, יד ביד עם פיץ שלי שכל כך התגעגעתי אליו ושממנו אני תיכף שוב נפרדת.

כשסיימנו כבר הייתה שעת אחה"צ, אז נסענו לעיירה קרובה ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת וטובה. 
משם המשכנו ישירות לחנות הצעצועים כדי לאסוף בובת תינוק ענקית לקטנה ולגו הארי פוטר לגדול.
כשחזרנו הביתה, חיכינו עד שהילדים ילכו לישון ואז הבאנו את המתנות לחדר השינה, שם הן נעטפו. 
הוספנו לכל מתנה תג עם שם הילד וכשהכל היה מוכן הנחנו את המתנות תחת העץ.

את הערב סיימנו שוב חבוקים על הספה, עם חטיפים וסיידר. הפעם צפינו בסרט שחור לבן שפיץ אוהב.

יום שישי הוא יום הטיסה חזרה. 
למרות שתכננתי לקחת את הרכבת כמו ביום הגעתי, פיץ כבר הבהיר לי שהוא מתכנן להסיע אותי בעצמו לשדה התעופה. הוא התעקש למרות שזו נהיגה של כמעט שלוש שעות.
סיימנו ארוחת בוקר ואריזות אחרונות והלכתי להפרד מבני המשפחה תוך הבעת תקווה שנפגש בעתיד בנסיבות משמחות יותר. 
בתחילה אלה היו האחות, הגיסה והאמא שנפרדתי מהן במטבח ואז עברתי להפרד מהאח והילדים בסלון שבדיוק שיחקו.
הגיסה ביקשה שיעצרו רגע את המשחק והקטנה, שהביטה באביה והאח משחקים שאלה למה עצרו. 
אז אמרתי גם להם שאני הולכת ואיחלתי לילדים חג שמח. הקטנה מיד קמה מהספה ובידיים מושטות קדימה רצה לחבק אותי ואמרה תודה רבה על המתנה (מתוקההה לא יכולה איתה!) ואז גם הבן חיבק אותי ומשם עברנו לסבב התחבקויות עם כל המבוגרים.
כשכבר עמדתי לצאת, הגיסה נתנה לי קופסה קטנה ואמרה שזה בשבילי לחג. הודתי לה בהתרגשות ומבוכה על זה שבעצם לא הבאתי להם כלום חוץ מהילדים.
נכנסנו לאוטו כשאני עדיין אחוזת התרגשות ואז לפני שפנינו לשביל שמוביל מהבית, פיץ אמר לי "תעשי שלום" ואז ראיתי שכל המשפחה שלו עומדת בדלת ומנופפת לנו. 

הנסיעה הייתה עוד זמן עם פיץ שזה כמובן תמיד רצוי אבל סופה העלה זכרונות עצובים כי נפרדנו בדיוק באותה צורה אי אז ב2017 כששבתי ארצה אחרי שלוש שנים נפלאות בארץ השיכורים.
כרגיל, זה היה מוזר לשוב ארצה, לשגרה המוכרת ולהרגיש שאולי בעצם הכל קרה רק בדמיון שלי.

מעבר לכל המאורעות שסיכמתי בפוסטים האחרונים, זה היה ביקור רגשני מאוד.
הנסיבות העצובות שהביאו למפגש הזה היא הסיבה הברורה מאליה אבל גם בגלל שהרגשתי שמשפחתו הקרובה והרחוקה מקבלת אותי ואותנו.
בניגוד למשפחה שלי שאי הנוחות שלהם ניכרת מאוד, (וגם כשאינה כזו, אני לא מצליחה לשחרר את מה שאני כבר יודעת), עושה רושם שהם כולם בסדר עם השוני בנינו ואפילו "ממרפקים" לכיוון התמסדות וזה שונה ונעים מאוד. כמובן, כל הרגעים עם פיץ לבד הם תמיד טובים, אבל לראות כמה הוא מוצלח עם הילדים גרם לי באופן טבעי אולי לדמיין אותו כאבא מקסים יום אחד.