ערב ראש השנה תשפ"ד

קצת הפוגה מענייני בריאות לטובת החג והשרביט החם.
הנושא הפעם הוא בעצם שאלה - אז איפה אתם עושים את ערב החג?

ובכן, 
השנה יצא ששתי משמרות הבוקר נפלו על ערבי החג. כפי שאולי ציינתי כאן בעבר, אצלי בעבודה, מאחר וזו עבודת משמרות של בקרים, לילות וסופי שבוע, לא פעם יצא לי לעבוד בזמן חגים ומועדים כאלה ואחרים. 
יש רק שלושה יוצאי דופן במהלך השנה ואחד מהם הוא ערב ראש השנה הראשון בו שעת חילופי המשמרות מתבצעת מוקדם מהרגיל. הרציונל הוא שמשמרת הלילה בכל מקרה "נדפקה" ומפספסת את החג, אז לפחות שמשמרת הבוקר תצא בזמן כדי לחגוג עם המשפחה.

השנה קיבלתי שתי הזמנות לאירוח, אחת מההורים והשניה מהדודה. מאחר ואני מתארחת לא פעם אצל ההורים בשבתות ומכיוון שהנסיעה לארץ השיכורים היא כבר ממש מעבר לפינה החלטתי ללכת הפעם אל ההורים. ההחלטה הזאת לא נבעה מהעדפה אישית נטו אחרת כנראה שהייתי הולכת באמת אל הדודה אצלה בד"כ כן יש אווירה יותר חגיגית ונינוחה.

בחזרה לעבודה-
יצאתי מוקדם מהמשמרת, נרדמתי קצת בפקקים ולבסוף הגענו לתחנת הפיזור. משם צעדתי במהירות בחזרה לדירה. בדרך, בחנתי בהנאה את האווירה השונה שברחוב - זוגות צעירים אוחזים ידיים וביד השניה מגשים חד פעמיים עמוסים אוכל, משפחות צעירות לבושות לבן עם ילדים מתרוצצים, עגלות שנדחפות או מוצאות מרכבים חונים וידיים מלאות בסירים.
בדירה עצרתי למספר דקות בלבד. השארתי את התיק, התארגנתי בלבוש חגיגי ובעיקר, מאחר ואני האמצע סבב שני, הזרקתי. אחרי כך יצאתי לכיוון ההורים אליהם הגעתי בשעה שמונה ורבע.

דפקתי בדלת, ואמא כצפוי פסקה מקריאת עיתון סוף השבוע לרגע כדי לפתוח ואז הלכה לחדרי השינה להודיע לאחותי המסתגרת הברבורה שהגעתי וגם כדי להעיר את אבי. אחותי הגיעה לסלון, אמי חזרה לקרוא עיתון עד שאבי הצטרף אלינו, כאשר הוא נראה הפוך כולו ובקושי עירני. 
חיכיתי בתחושה לא נינוחה שכולם יצטרפו ונתחיל. ההורים שלי הם סוג של אגרנים והבית שלהם תמיד מלא בחפצים לא ברורים שפשוט מפוזרים בכל מקום ולתחושתי סוגרים עלי לגמרי. כמעט ולא נאמרו מילים ומיד אבי התחיל בקידוש ואז הגיעו סימני החג. 
הכל היה מצומצם מאוד וכאילו נעשה במינימום ההכרחי כדי לסמן וי. לוביה כמעט ולא הייתה כי היה חסר ואמי הודתה שלבסוף מצאה מעט לוביה בתרמילים ושיש מעט מהם על השולחן כי צריך להספיק גם למחר. סלק אף פעם לא אהבתי, אבל במקום ירק מבושל היה סלט סלק תעשייתי שהיה לו ריח מוזר. קולורבי זה לא טעים. ובזמן אכילת התמר לרגע ביקשתי מאבי, כנראה כמעט בהרמת קול שיאכל בפה סגור כי רעש הלעיסה של התמרים הדביקים בתוך האוזן שלי מעביר אותי על דעתי, וכבר כתבתי כאן בעבר על החיכוכים שהמיזופניה מזמנת לי בכלל, וספציפית מול ההורים שמצוינים בלטרגר אותי.

שלב האוכל היה דומה בצמצומו, כנראה בעיקר בגלל הבדלים בתאבון, בנראות ובגישה. אמא שלי תמיד נהגה להכין כמות מחושבת לפי כמות המשתתפים ומלכתחילה אין להורים שלי תאבון גדול במיוחד ולכן זה תמיד מרגיש כאילו יש מעט אוכל. רוב האנשים שאני מכירה מכינים כמויות גדולות הרבה יותר מתוך מחשבה ש"לא יחסר", כדי ליצור אווירת שפע חגיגית ואולי גם כדי שיהיה להמשך השבוע וזו הגישה שגם אני נהגתי בה כאשר ערכתי חג עם פיץ מספר פעמים בעבר.
עניין נוסף בשלב זה, שפעם לקחתי כמובן מאליו ולאחר שפיתחתי פרספקטיבה נוספת החלטתי שאני לא מתחברת אליו הוא בענייני ההגשה. אצלנו בבית אמא שלי פשוט קמה כל הזמן. לוקחת צלחות, ממלאת, מרוקנת, הולכת לא מעט פעמים למטבח וחזרה כאשר כל השאר יושבים. אולי אבא שלי התרגל לכך ומעדיף להשאר בישיבה, אבל לי זה פשוט לא נעים שהיא שולפת לי את הצלחת מתחת לאף כשנדמה לה שסיימתי. ובכלל, למה היא צריכה לרוץ כל הזמן? כולם יודעים את הדרך למטבח, מישהו אחר יכול לפנות.

גם שלב האוכל עבר בשתיקה יחסית. למזלי, הברבורה שהייתה במצב רוח טוב כן הקלילה קצת את האווירה. 
מוקדם יותר השבוע דיברנו בטלפון והיא סיפרה לי על חטיף אצות קוריאני שקנתה. וגם כאן, כאשר הגיעה הביאה איתה קופסה גדולה, בתוכה קופסאות קטנות ואישיות בתוכן החטיפים המדוברים והציעה לי לטעום. היה לזה ריח מוכר ומוזר שיחסתי לסושי. לקחתי חתיכת אצה ואכלתי. זה היה מלוח ונחמד. אחר כך לקחתי עוד שתי חתיכות שאכלתי עטופות בדג מלוח שנח לו על השולחן. השילוב היה לא רע. בהמשך קראתי את הערכים התזונתיים על גב האריזה ושאלתי אותה בפליאה אם היא מודעת לכך שיש בדבר הזה כמעט שלושים אחוז שומן. היא אמרה שאולי זה נכון אבל כל קופסה אישית כזאת מכילה סה"כ ארבע וחצי גרם. איזה חטיף מוזר!
בהמשך היא דיברה עם אבא על החטיף הזה ואמרה שיש לזה ריח של אוכל לדגים. הזדקרתי פתאום כאשר הריח זרק אותי כמעט שלושים שנה אחורה, לימים בהם היה לנו אקווריום וריח האוכל של הדגים היה בדיוק כזה. אמרתי בפליאה שהיא ממש צודקת והיא אמרה שההבנה הזאת נחתה גם עליה ממש באותו הרגע.

בתשע וחצי כבר הייתי בחזרה בבית. השנה ספציפית התאים לי חג קצר מאחר והייתי צריכה לשוב למשמרת הבוקר הבאה מוקדם מהרגיל (כיוונתי שעון לארבע וחצי!), כדי לשחרר את משמרת הלילה שהגיעה מוקדם מהרגיל. אבל באופן כללי יצאתי עם תחושה מעט עגומה מהביקור הזה אצל ההורים. 
האווירה אצל הדודים שלי היא לרוב שונה מאוד. לרוב מגיעים ומתיישבים בסלון לסמול טוק, לא פעם עם כוס יין. אצלם לרוב יש אורחים נוספים כמו ההורים של הדוד, אחיין שלו, או מהצד שלי - דודים, בני דודים, סבתא שלי וכו'.
לרוב מדברים מעט על סימני החג, לוקחים את הזמן, מחייכים. 
האוכל עצמו בד"כ מפוזר על השולחן וכל אחד לוקח לעצמו בעצמו, מדברים ומספרים על החיים בזמן האוכל ולבסוף הנוכחים הצעירים יותר מפנים את כל הכלים והאוכל חזרה למדיח ולמקרר כאשר השאר חוזרים לעוד שיחות חולין בסלון. 

הדיסוננס הזה בין החגיגיות שראיתי ברחוב, הנינוחות שלרוב יש אצל הדודה ותחושת ה"עושים כי צריך" אצל ההורים שלי גרם לי לבקש עבור עצמי ברכה לשנה החדשה ובכלל לחיים. את המחשבה הזאת שיתפתי עם פיץ שעזר לי לדייק אותה עוד יותר.
אני מאחלת לעצמי לעשות דברים מרצון וברצון. להצליח למצוא את הזווית שלי ולהצליח להכניס אקטיביות ורצון גם לדברים האלה ש"צריך" לעשות. מאחלת לעצמי שהחיים שלי יתנהלו בצורה אקטיבית ומתוך בחירה ולא מתוך ברירת מחדל. 

שתהיה לכולנו שנה טובה ובריאה, שנה של איחוד וחיבור לעצמנו ולקרובים לנו, שנה של הגשמת יעדים, של התחלות חדשות והמשכים טובים.