פיץ ואני הגענו על הבוקר לבית החולים, המתנו למזכירה זמן מה רק כדי להבין שאנחנו בכלל לא צריכים תור והופננו לחדר צדדי בו חיכתה לנו אחות מקסימה וחייכנית במיוחד שלקחה פרטים והסבירה על מה שעומד לקרות. היא לא חדלה מלהרגיע ולהגיד שזה הרבה פחות נורא ממה שאני חושבת. איכשהו, היא נשמעה לי אמינה.
כשסיימה את הסבריה, היא שלחה אותי לחדר אחר להמתין לתורי.
על המיטה הנוספת בחדר כבר המתינה מטופלת שסיפרה שזה הסבב השלישי שלה ושהיא תעבור אותו ללא הרדמה, לבחירתה (וואו!). היא עודדה והרגיעה ואמרה שזה ממש בקטנה. לפני שיצאה מהחדר איחלה לי שוב בהצלחה.
בינתיים האחות נכנסה לחדר ונתנה לי מן כתונת ענקית וכיסויים לרגליים ולשיער. לכתונת היו פתחים מוזרים בצדדים, כאילו אמור להיות שם כיס ששכחו לתפור, לא היה לי מושג למה הם משמשים.
פיץ ואני העברנו את הזמן עד שיקראו לי להכנס וכשהאחות חזרה, היא ליוותה אותי על לכניסה לחדר אחר. חיבוק מהיר ואיחולי הצלחה ונפרדנו- הוא לחדר ההמתנה ואני לחדר בו נתבקשתי להמתין, בזמן שהגיעו לפי תור שלושה או ארבעה רופאים לשאול שאלות וחלקם נתנו לי ניירת לקרוא ולחתום.
לבסוף נקראתי פנימה ע"י שתי אחיות מקסימות שליוו אותי לחדר הניתוח.
קודם ניגשנו לחלון לוודא מול מישהי בצד השני, בפעם המליון את מספר תעודת הזהות ומהות הטיפול. אחרי כן נשכבים על מיטה מפסקת רגליים וגם הידיים נפרסות לצדדים.
הרגליים נקשרות כל אחת ונתנה לי מסכת חמצן לשים על הפנים גם הידיים בזמן שהצוות הרפואי סביבי מתכונן להליך. המתמחה המרדימה הגיעה להכניס ברז לוריד ואחד מחברי הצוות שראה שאני לחוצה מאוד שאל אם אני רוצה שהוא יחזיק לי את היד, הנהנתי. הוא היה חייכן ונחמד וניסה לפטפט איתי על מאורעות היום שלי עד כה וכשדיברתי על הפתחים המוזרים בכותונת, הוא הסביר שזה נועד במקור להנקה. וואלה. "תחשבי על ביציות שמחות!" היה הדבר האחרון שהוא אמר לפני שהברז הוכנס. האמת, לא היה גרוע כל כך. או שמשחת האמלה עשתה את שלה. אחרי כן גם הידיים נקשרו.
כמה דקות נוספות של ארגונים עד שהמתמחה חזרה עם חומר שהתחילה להחדיר לברז והודיעה שאנחנו כבר מתחילים.
בהיתי בתאורה הגדולה מעל לראשי במשך כמה שניות עד שהראיה כבר לא הייתה בפוקוס.
הבנתי שהשאיבה הסתיימה כשהבחנתי שהמיטה עליה אני שוכבת היא שטוחה. הייתה לי תחושה שעבר רק זמן קצר מאז שנרדמתי.
סביבי הייתה עוד אישה אחת שישנה במיטה בקצה השני של החדר ואחות שבאה לחבר לי קליפס לאצבע לקריאת מדדים. הסתכלתי על המסך בשעמום וחיכית שיקרה משהו.
שאלתי מה קורה הלאה והיא אמרה שסניטר אמור לדחוף אותי לחדר התאוששות אבל הוא כרגע בהפסקה. אמרתי שאני יכולה ללכת לשם בעצמי, היא ענתה שאני עלולה ליפול. אמרתי שהיו לי כבר הנגאוברים יותר גרועים מזה. היא לא השתכנעה וציינה שלחץ הדם שלי נמוך לכן חיברה אותי לנוזלים.
הסניטר חזר מקץ כמה דקות שהרגישו כמו נצח ודחף את המיטה דרך חדר ההמתנה בו שהה פיץ שהלך לצדי לאורך המסדרון ועד לחדר ההתאוששות.
הוא שאל מה שלומי והופעתי לספר שלא כאב לי ולא הרגשתי נפוחה, כמו שקראתי שקורה לא פעם. האחות החמודה חזרה לדרוש בשלומי וביקשה שאכנס לשירותים לתת שתן. עבר בסדר.
היא חזרה עם סנדביץ' עבורי וביקשה מפיץ למזוג לי מים. הרגשתי ממש בסדר.
הגברת שהייתה בחלון בחדר הניתוח נכנסה פתאום לחדר וסיפרה שהם הצליחו לשאוב ולהקפיא שלוש ביציות ונתנה מכתב אישור.
התאכזבתי מהמספר הנמוך, אבל זה מה יש.
האחות החמודה חזרה שוב כדי לוודא שאני בסדר וגם הוציאה לי סופסוף את הברז מהוריד.
היא הופתעה שקיבלתי מכתב סיכום כל כך מהר וכששמעה על הכמות הנמוכה שנשאבה, היא הציעה לי לחזור שוב כבר במחזור הבא.
זהו, עכשיו יכולתי להתלבש והיינו משוחררים לדרכנו. את הסיכומים עשינו, פיץ ואני, על קפה ומאפה ברולדין ממול לקניון.
סה"כ, היה הרבה פחות גרוע משחשבתי למרות ההיכרות התכופה מדי עם מחטים על שלל צורותיהם.
מסקנה נוספת היא שהדיקור ככל הנראה לא תרם במיוחד.
מאחר והשאיבה נעשתה מוקדם משחשבנו, לפיץ ולי נותר עוד כמעט שבוע של יחד. את הזמן ניצלנו בין היתר לבדיקה גנטית מורחבת וקיטורים מצד פיץ על החום הבלתי נסבל אבל גם לדברים נעימים יותר כמו צפיה במשחק כדורגל אוכל טוב וזמן של ביחד. הפרידה בשדה התעופה הייתה מבאסת כמו תמיד אלא שהפעם יכולתי להתעודד בכך שהמפגש הבא שלנו יהיה במעבר לארץ השיכורים.
הפוסט נכתב בבית החולים בפתחו של סבב שני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה