בימים ראשון, שלישי וחמישי עוד הייתי בבית החולים עם מה שאמור היה להיות תחילתו של סבב שאיבה שלישי. ביום ראשון העיר הייתה שוממת כמעט לחלוטין שהזכירה מדי את תקופת הקורונה. כבר בביקור הזה האחות אמרה שבגלל המצב והעומס על בתי החולים, בכלל לא בטוח שיאשרו לי להתחיל סבב נוסף כעת. בינתיים רק נתנו לי זריקות וכדורים שהיו אמורים להתמודד עם ממצאים ציסטיים שנשארו לי מהסבב הקודם ולא ממש התחלה של הורמונים.
בשלישי עדיין הביעו ספק, הפעם גם כי הבדיקות שלי לא נראו להיט. בשני הביקורים הציעו לי אולי להמתין חודש עד שהאווירה בחוץ תרגע ועד שהגוף אולי יעשה את שלו ויתאפס. אמרתי שאני אמורה לנסוע בסוף החודש ולכן לא תהיה לי עוד הזדמנות.
בחמישי תוצאות הבדיקות לא הראו שיפור. הפעם הרופאים אמרו שמאחר וההתחלה לא מבטיחה וגם לא בטוח שיהיה חדר ניתוח או רופא מרדים זמין עבורי, עדיף לעצור כאן ולא להעמיס אותי בהורמונים שלא לצורך ואז לבטל ברגע האחרון.
אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את המצב, אבל כן קצת התאכזבתי. אני מקווה שמה שנשאב עד כה יספיק, במידה ואי פעם אצטרך.
מעבר לעניין הבריאותי, היה כצפוי הרבה בלגן בעבודה. שלוש מחברי לצוות יצאו למילואים, שניים נוספים הם בעלי משפחות שגרים במושבים בדרום שדאגתם וריכוזם היו נתונים לאלה שמחכים להם בבית (או ללוויות. אחד מהם כבר איבד חמישה מכרים) והמנהל שלי שהמלחמה תפסה אותו באמצע טיול לחו"ל. התוצאה הייתה שנאלצתי להחליף את המנהל, לעשות את התפקיד הרגיל שלי שהוא סמי ניהולי וגם לעשות לא מעט מהמשימות הרגילות שחברי לרוב לוקחים. כמובן שהרבה פעילויות פשוט נאלצו לחכות מפאת המחסור בכח אדם, מה שלא הפריע למנהלים ולמהנדסים לנסות לדחוף לביצוען בכל מקרה, בזמן שהם יושבים בבית.
הבעיה הזאת כמובן קיימת בכל המשמרות, ולכן ראינו לא מעט תגבורים של חברי משמרת אחת את המשמרת האחרת.
העבודה בימי מלחמה, יש לה שני פנים לדעתי.
בבקרים, כאשר ההנהלה והמהנדסים נמצאים ודוחפים, זה הרגיש כמעט אבסורדי. כי איך אפשר להגדיר פעילות מסויימת ככזו ש"בעדיפות" בזמן שהחיים בחוץ בסכנה? בערבים לעומת זאת, הפעילות השגרתית בעבודה הסיחה את הדעת מהחדשות והלחץ והעניקה רגעים של נורמליות.
בין אזעקה להדי פיצוצים, ניסיתי לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים קרובים.
כבר בשבת ההיא, ראיתי הודעות מודאגות מהדודה, שבד"כ שומרת שבת, בקבוצות השונות. בין היתר היא גם שאלה אותי בפרטי אם אני רוצה לבוא אליהם כדי שלא אהיה לבד, באותה שבת לא הגעתי, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמסך. חשבתי שהיא שואלת מנחמדות. בלילה היא שאלה אם אני רוצה לבוא להיות אצלם מחר, שוב, מאיכפתיות חשבתי. סיפרתי שאני אמורה להיות בבית חולים וצריך לראות מה קורה עם התור למכון שמיעה של סבתא (שכצפוי בוטל) והיא ענתה "תוכלי לבוא אלי אחר כך? ממש קשה לי". לזה כבר לא יכולתי לומר לא.
גם עם חג'י חברתי דיברתי לפני כמה ימים וגם שם נעשתה בעיקר פריקה על הקשיים, הכאב והאכזריות הבלתי נתפסת שחמאס השאירו אחריהם.
הנושא שהכי קשה לי כרגע הוא הנסיעה לארץ השיכורים שמתוכננת ליום שלישי הבא. הייתי בטוחה שיהיה איזה שינוי בגלל המצב, אבל ידוע לי לפחות על טיסה אחת שיצאה ביום השלישי ללחימה וכרגע אין שום איתות שיהיה שינוי בטיסה המתוכננת לי.
האמת? אני מרגישה לא טוב עם נסיעה בזמן כזה, כאילו אני עוזבת את כולם להתמודד עם המלחמה הארורה הזאת ובורחת. כן, התחושה הזו קיימת למרות שהטיסה תוכננה כבר לפני חודשים.
מצד שני, אני לא מרגישה שאני תורמת באופן מיוחד, אולי חוץ מזה שבינתיים שאני מקפידה להגיע למשמרות בעבודה למרות שאף אחד אחר לא יכול להתחייב לכך. אין לי סוג דם O לתרום, ממילואים קיבלתי שחרור ולא הצטרפתי לשום יוזמה אזרחית, כמו זו שהדוד הנדלניסט הרים.
אם אני באמת רוצה להשאר כאן, עלי לפעול מהר. מאוחר יותר היום אחותי אמורה להפגש עם בעלת הדירה ולחתום איתה על חוזה כניסה החל מחודש נובמבר. בארץ השיכורים אאלץ לעדכן שאני מגיעה בהמשך ואצטרך לבקש את דחיית הטיסה.
כמובן, אצטרך לקוות שתהיה דירה שזמינה לי בהמשך ושאגיע כצפוי למשמרת של פיץ, אחרת הנסיעה הופכת להיות די חסרת טעם.
האם זה דבר שראוי לעשותו שמונה ימים לפני מועד ההגעה המתוכנן? אני לא יודעת. ובכלל, אם אבקש להישאר פה עד סוף השנה, האם זה באמת ישנה משהו למישהו? האם, למרות תחושת חוסר התרומה שלי, ארגיש אפילו יותר רע להיות בבטיחות היחסית של חוץ לארץ? כנראה.
כשדיברתי היום עם הארלם חברתי והעלתי בפניה את הדילמה הזאת, היא נתנה לי את ברכת הדרך והזכירה לי לשחק את התפקיד הראשי בחיים שלי. מצד שני, כשאומרים לי פה ושם שכדאי לי לנסוע עולה לי לראש דווקא הפסוק ממגילת אסתר: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה