הגעתי אל הדודה בשמחה ובחיוך, במיוחד לאחר השיחה מלב אל לב שהייתה לנו מוקדם יותר השבוע.
ארוחת החג הייתה טעימה ונעימה כרגיל, ושיחות הסלון שלאחריה נעשו בליווי תה מחליטת עלי זעתר טריים. ריח התה היה מבלבל כי לכולם הוא הזכיר מיד פיתה דרוזית, אבל הטעם הפתיע מאוד לטובה.
השיחה התארכה והתארכה וכבר כמעט פניתי ללכת הביתה עד שצ'ץ' הגיע.
נוכחותו לבד העלתה נושאי שיחה נוספים וכמובן שגם לוח הקטאן נפתח עד מהרה.
הפעם לא היה לי מזל ודי קרטעתי מאחור, אבל כרגיל היה כיף. כאשר ביקשתי מהם תשובה כנה לשאלה מי יחליף אותי ליד לוח המשחק כאשר אני בארץ השיכורים, הם אמרו שכנראה אף אחד. קצת הצטערתי לשמוע.
משם השיחה נסבה לנושאים מאוד אישיים ורגישים בקשר אלי, לנסיעתי הקרבה ולספקות הרבים שמנהלים אותי בחיי. צ'ץ' והנדלניסט עודדו ושאלו שאלות בעיקר בנוגע לכמה משפטים שציינתי בהקשר של קריירה ולימודים. הם נתנו לי תשובות גבריות מאוד, כלומר כאלה שלא צריכות להתחשב במיוחד בשעון ביולוגי מתקתק וכאשר הסברתי להם את עמדותי צ'ץ' הסכים איתי מיד והדוד שנשמע פחות נחרץ בתחילה רק הזכיר לי לא לשכוח את עצמי ורצונותי בתהליך.
בניגוד לשיחה החטטנית שהייתה עם אשב"ד בשבוע שעבר, זו שיחה שנעמה לי הרבה יותר מכל הבחינות- מדובר באנשים שבאמת קרובים אלי, השיחה נעשתה בשקט ובישוב הדעת ולא כמשפטים שנורו לעברי מול סבתא ודודים ובניגוד לפעם הקודמת, אני יודעת שאם הייתי מרגישה שלא בנח, השיחה הייתה נפסקת מיד. בנוסף, ניכר מאוד שהם מקשיבים לי באמת ורוצים בטובתי, ולא רק "טובתי" לפי ראות עיניהם בלבד.
אתגעגע לזמן איכות שכזה בניכר.
צ'ץ' ואני יצאנו מבית הדודים לקראת השעה שלוש ולפני שנפרדנו הוא הזמין אותי לבוא לבית הכנסת למחרת בבוקר להקפות.
שאלתי אותו איך הוא מתעורר מוקדם בבוקר בלי לכוון שעון...
ממש לא ציפיתי שהתראות "צבע אדום" בשש ומשהו בבוקר תהיה התשובה.
כמו כולם, אני צמודה לחדשות ולווטסאפ.
בני משפחתי גרים כולם במרכז וכרגע הם בטוחים.
אבל אצל חברי לעבודה המצב שונה לגמרי.
שלושה גויסו למילואים, כולל אחד שגר בשדרות ורק מחכה שיסירו את העוצר מעל העיר כדי שיוכל להצטרף ליחידה.
המנהל שלי מטייל כרגע בחו"ל אבל השאיר מאחור שני ילדים בסדיר, כולל בן בקרבי שהוקפץ.
מחר אמור להיות לסבתא שלי תור במכון שמיעה שהיא ממתינה לו זמן רב, האם הוא מתרגיש בנח לצאת מהבית?
אני אמורה לנסוע לבי"ח לביקורת, כעת כשאני בתחילת סבב שאיבה שלישי. האם הפוקוס של בתי החולים עבר רק להצלת חיים ושם בהולד יצירת חיים? במוקד החירום אין תשובה חד משמעית כרגע.
ובינתיים, חדשות מזעזעות על חדירת מחבלים, למעלה ממאה הרוגים ואלף פצועים, מספר לא ידוע של חטופים ושבויים וכעת אומרים שגם חיזבאללה מתחילים להתגרות בנו מצפון.
החשיכה שיורדת כעת תקשה עוד יותר על סיום חלק מהאירועים שעדיין נמשכים וגם על מציאת מנותקי קשר ממסיבת הטבע.
אתמול כשדיברנו על ספק, צ'ץ' שאל אותי האם יש לי ספק שאתעורר מחר בבוקר.
אמרתי שמי יודע, אולי כשאחצה את הכביש בדרך חזרה אדרס למוות או שלא אקיץ משנתי.
הוא החזיק את הראש וקצת הופתע מהתשובה הזאת ואמר שאני לא יכולה לתת למחשבות כאלה לנהל אותי. עניתי לו:
"האם כשאני הולכת לישון לפני משמרת יש סיכוי שלא אקום בבוקר? יש. ובכל זאת, אני מכוונת שעון מעורר ומכינה בגדים כי אני לא נותנת לספק הזה לנהל אותי".
מי חשב שיש סיכוי שלמחרת השיחה ההיא נתעורר למציאות הזויה ומבהילה שכזאת?
מאחלת מכאן רפואה שלמה לכל הפצועים, שכל הנעדרים ישובו לחיק משפחותיהם במהרה ושנדע רק שקט ושלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה