אני לא מוצאת את הזמן והשקט הנפשי לכתוב בחודשים האחרונים ופערי הזמן בין פוסט לפוסט מורגשים. אלה לא רק הקפיצות בזמן, אלא בעיקר כמות האירועים שקורים בין עדכון לעדכון, שמביאים אותי לשבת מול הדף הלבן ולחשוב מה אפשר לסנן ומה חשוב מכדי להשמיט.
הסיבה המרכזית כרגע לכך שנעלמתי היא חזרתי ארצה אל בית הורי, בו אני לא באמת מרגישה נינוחות. בחדר בו אני נמצאת כרגע, שהוא גם חדר הממ"ד, קליטת הוויי פיי חלשה ורק היום הזדמן לי להגיע לעיר השכנה למרחב עבודה משותף ושקט.
ממועד פרסום הפוסט ההוא ועד שהטיסה שלי יצאה יומיים לאחר מכן, פיץ ואני נכנסנו לקדחת נקיונות.
את הדירה הייתי אמורה להחזיר ריקה ונקיה כמובן, ומה שהטריד אותי זה שאנחנו היינו הדיירים הראשונים בדירה הזו ולכן ברור שכל נזק הוא כמעט בהכרח באשמתי. בנוסף, הזהירו אותי שלפי החוק בארץ השיכורים, לבעל הדירה זכות לפנות אלי עד חודש לאחר הפינוי ולדרוש תיקונים או תשלום בעבורם. נכון למועד כתיבת שורות אלה, נשארו לבעל הדירה עוד שמונה ימים בהם הוא יכול להתלונן.
חוץ מהנקיונות, עשינו גם כמה סבבי הובלות של בגדים, רהיטים והמון פריטים אחרים לדירה של פיץ. ההעברות הללו נעשו בחופזה ומעשה השארנו הרבה שקים גדולים מפוזרים על רצפת הדירה. התנצלתי בפני פיץ מספר פעמים מאז כי היה לי מאוד לא נעים שפשוט השארתי את כל הדברים אצלו והלכתי בלי שבאמת עזרתי לו לארגן דברים במקום.
אני לא בטוחה אם ציינתי זאת בעבר, אך במשך כל תקופת מגורינו המשותפת, פיץ המשיך לשלם שכ"ד על הדירה בה התגורר לפני שחזרתי לארץ השיכורים. במשך חודשים ניסיתי להניע אותו בעדינות לסיים את החוזה שם כי חבל על הכסף אבל הוא המשיך להחזיק בה בעיקר כי לא ידע מה יקרה איתנו בסוף המשימה וגם כמעט אין היצע של דירות להשכיר במחיר נורמלי.
בדיעבד, מזל שזה המצב. לא הייתי מנחשת שאסיים את הרילוקיישן בצורה כל כך חדה ובלתי צפויה.
כששבתי ארצה, גיליתי שהמזוודה שלי לא נחתה יחד איתי ונשארתי ללא ציוד כמה ימים. למזלי, היא הוחזרה אלי די מהר.
המחסור בציוד לא באמת עצר אותי כי כבר ביום שאחרי הנחיתה הצטרפתי לאירוע קבוצה עם החברים לעבודה מהארץ. היה נחמד כמובן לפגוש את כולם, כולל חברים חדשים שהצטרפו אלינו מאז. במעמד הזה הבנתי שאני צריכה סגירת מעגל ולכן הודעתי למנהל (החדש!) שלי, שמאחר ונשאר עוד כשבוע עד למועד ההעסקה הרשמי שלי, אני מתכננת להגיע לעבודה. הוא כמובן לא באמת ציפה לזה, ובכל יום שבו הגעתי לעבודה שאלו אותי אם אני מתכננת להגיע גם מחר. תשובתי החיובית התקבלה תמיד בפליאה מאחר שאכן הגעתי לכל ימי העבודה באותו השבוע כולל לילות וסופי שבוע.
יום העבודה האחרון הרגיש קצת כמו היום האחרון בשנת לימודים בבית הספר. את העבודה עזבתי כזכור כחלק מעזיבה המונית בחברה, ולכן כמוני הגיעו עובדים רבים להחזיר ציוד ולהפרד מחברים. המון פרצופים מוכרים ומחוייכים של חברים שהתהלכו במסדרונות בצעדים קלים ובבגדים "אזרחיים". במקום חולצה יפה וג'ינס, הגיעו המוני אנשים בכפכפים, גופיות, פירסינג ומה לא.
בהזדמנות זו, וגם באירוע העל האש נשאלתי לא פעם על ידי המון קולגות אם אני מתכננת לחזור לארץ השיכורים, ואלה שראו את הטבעת על אצבעי הוסיפו גם ברכות מזל טוב.
את הימים שלאחר סיום העסקתי הרשמי אני מבלה בכל מיני עיסוקים שאני מוצאת לעצמי כמו אימונים במכון הכושר המקומי אליו נרשמתי לתקופה של חודש. את החברות והמשפחה אני נהנית כמובן לפגוש בכל הזדמנות שיש ובין לבין אני ממשיכה בעניינים שקשורים לחבילה של הכוונה תעסוקתית שקיבלתי מהמעסיק לשעבר, ענייני פנסיה והגעה ללשכת התעסוקה פעם בשבוע.
גם בגזרת החתונה ישנה התקדמות.
עזיבתי החפוזה של המעסיק ושל ארץ השיכורים הכריחה אותנו להגיב במהירות ובהתאם. הבנו די מהר שאנחנו לא בסיטואציה של מריחת זמן והשקעה באירוע בומבסטי ולכן תוך זמן די קצר יצרנו קשר עם אחת העיריות בקפריסין ובחרנו תאריך ושעה לחתונה האזרחית שלנו שצפויה להתקיים בתחילת החודש הבא. את המסמכים של פיץ שלחתי אתמול והם כבר אושרו על ידם, תיכף אשלח להם גם את שלי שהגיעו אלי היום. פיץ ואני כבר נעשה מזה מיני חופשה וככל הנראה נשאר באי שבוע עד שנעזוב יחד כזוג נשוי.
ומה בנוגע לאירוע של ממש?
באפריל, כשרק התחלנו לחקור את האפשרויות שלנו, פינטזנו על חתונה באיטליה. הנופים נפלאים, המטבח מוצלח ואהוב על כולם ובעיקר כי זה נמצא בערך באמצע הדרך עבור המשפחה שלו ושלי. די מהר הבנו שהאפשרות הזו לא רלוונטית כי חתונה חוקית באיטליה יכולה להיעשות רק דרך הכנסיה הקתולית, כל דבר אחר הוא בגדר מסיבה נחמדה ותו לא.
בהמשך, עברנו לבדוק את לונדון בה ניתן להתחתן אזרחית. היתרונות של היעד הזה הם שלפיץ יש לא מעט בני משפחה שגרים באי הבריטי, ומצד שני, ישנה טיסה ישירה מישראל וגם קהילה יהודית גדולה ולכן קל יותר עם אוכל כשר.
כשהבנו שהחתונה החוקית שלנו תהיה בקפריסין, פתאום האפשרות האיטלקית חזרה להיות רלוונטית.
מספר ימים אחרי שנחתתי בארץ, יצאתי לסיבוב קניות ספונטני בקניון עם הדודה ובת הדודה.
הן היו מאוד ממוקדות במדידות ובסריקה יסודית של הקולבים עד שהדודה שמה לב שאני לא ממש מחפשת שום דבר עבור עצמי. אמרתי ששאני באמת לא ממש במצב רוח של חיפוש ואז חשבתי בקול רם והוספתי שזה קצת חבל כי אני צריכה להתחיל לחפש שמלות לבנות. הדודה הזכירה את ההערה ליד בת הדודה שלפתע פניה אורו והציעה שנלך לכמה חנויות שהיא ראתה בהן שמלות לבנות מהממות.
עד סוף אותו המפגש, כשסיפרתי להן קצת על האפשרויות העומדות בפנינו ועל הסיטואציה הנוכחית, הצלחתי לזקק את איך שאני מדמיינת את החתונה שלנו בכמה מילים. אני לא צריכה שמלה יקרה או אולם מפואר. מה שאני רוצה זו חתונה שמחה עם החברים והמשפחה ושחלק מהפלייליסט יהיה אירוויזיון. בעצם, הבנתי שאני רוצה שהחתונה תהיה בארץ.
פיץ להפתעתי זרם עם הרצון הזה ואפילו התבדח שהוא מוכן לבוא כאורח לחתונה שלו עצמו, אבל הציע שנערוך את האירוע בעוד מספר חודשים כדי לתת למשפחה של אחיו ואחותו את האפשרות להגיע ולחגוג יחד איתנו.
בינתיים עשיתי כבר שני ימי חיפוש שמלות ואפילו מצאתי כמה מועמדות פוטנציאליו וגם יצרתי קשר עם כמה מקומות לאירועים קטנים יצרתי ובחלקם אני מקווה לבקר בשבוע הבא.
בקיצור, אין לי רגע דל. את הסטטוס החדש שלי כמובטלת עוד לא ממש הפנמתי על השלכותיו, ואת הסטטוס החדש הבא שאני צפויה להרוויח בחודש הבא אני עוד לא ממש מפנימה, אבל בינתיים אני די נהנית לברר ולהתקדם בנושא מסיבת החתונה, גם אם מדי פעם יש לי רגשות אשם בנושא (באמת כדאי לנו להתחייב להוצאה כזו עכשיו?) או התלבטויות קשות (ומה אם חצי מהמכרים שלי יחליטו שהם דתיים מכדי להגיע ולכבד אותנו בנוכחותם? אולי כדאי לבטל את כל הסיפור?). לפחות החברה נעימה לי ואני שמחה לבלות כמה שיותר זמן איכות עם היקרים לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה