פוסט אירוויזיון ומעט שגרה

ישנם כמה טריגרים שנוטים לדחוף אותי לכתיבה כאן. לרוב מדובר בדברים הרגילים שכנראה פועלים על הבלוגרים כאן באופן דומה כמו חגים, אירוע יוצא דופן בזירה המדינית או אירוע מעניין שקרה לנו בחיינו האישיים. במקרה שלי, שמתי לב שלא פעם הדגדוג הזה באצבעות נוטה להגיע בממוצע אחת לשבועיים. 

לאחרונה אף אחד מהטריגרים האלה לא פעל אצלי. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי והיה יכול להביא לכך, כפי שהקוראים הותיקים כאן יכולים לנחש, הוא האירוויזיון, שהשנה הביא לרגשות מעורבים.
את השנה שעברה כולנו זוכרים עם הררי גועל הנפש שעדן גולן קיבלה מהמתמודדים האחרים, ולי כחובבת רצינית שעוקבת כל השנה, זה יצר מועקה גדולה. זה שבאותה תקופה הייתי בארץ השיכורים רק גרמה לכך שאחשף גם לתקשורת זרה ולא אוהדת שרק הקצינה את התחושות הקשות.
כשהעונה הקודמת הסתיימה, התחושה הקולקטיבית של החובבים בקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה הייתה בעיקר הקלה וסוג של "ברוך שפטרנו".

השנה, בגלל זכרון התחרות הקודמת, התקשתי מאוד להתחבר ולחוש את ההתלהבות המוכרת שאופפת אותי לקראת חודש מאי. בסופו של דבר, למרות הכבדות הראשונית, נסחפתי בהתרגשות והשתדלתי מאוד ובמאמץ רב להתעלם מהדעות הדוחות של חלק מהחובבים האירופאים האחרים.
בשלושת המשדרים צפיתי יחד עם פיץ בדירתנו, למרות שיכולתי להגיע לאירוע הקרנה המוני בחצי השני שבו השתתפנו, אבל חששתי שאולי יהיו חובבים עוכרים בקהל שיהרסו לי את מצב הרוח. 
את הגמר חגגנו עם פיצות ושתיה ופיץ החזיק מעמד בגבורה במשדר המאוד ארוך של הגמר, בהצגת הנקודות של המדינות האחרונות כשפתאום ישראל הובילה וברגעים שבהם היה נראה שאנחנו אפילו יכולים לנצח את זה.

התחושות לגבי המקום השני המכובד הן כמובן מעורבות. מצד אחד, אין לנו כסף לממן עוד תחרות ולדעתי חלקנו פה זוכרים את הבלאגן שהתלווה לפעם האחרונה שאירוחנו בשנת 2019. מצד שני, בסופו של דבר מדובר בתחרות, וכמו כל תחרות אחרת, כולם רוצים בסופו של דבר לנצח. לא כל מנצח חייב לארח ורק לאחרונה אוקראינה ויתרו על הזכות הזו מסיבות מובנות ועדיין הנצחון נזקף לזכותם.
ולמרות הרצון לנצח, אולי בכל זזאת עדיף לנו המקום השני, כשברור שהרבה מההצבעות שקיבלנו נובעות מהתגייסות קהילות ישראליות ויהודיות, בנוסף לאחרים שמביעים אולי דרך ההצבעה את הדעה שלהם בנוגע למלחמה בעזה או להתנגשות בין האירופאים הותיקים למהגרים המוסלמים באירופה.מובן שההתגייסות הזאת, שלא קשורה בכלל לתחרות או לשיר כזה או אחר, עיצבנה מאוד הרבה צופים ממדינות אחרות ובמידה מסויימת של צדק.

נו, בכלל לא תכננתי לכתוב על האירוויזיון ובכל זאת זה קרה. ככה זה כשחוגגים את התחרות הזאת כל השנה.

מעבר לזה, נהננו בארץ השיכורים משבועיים- שלושה נדירים של שמש וחום שהזמינו את פיץ ואותי לצאת כמעט מדי יום להליכות ממושכות מצויידים בחולצות ומכנסיים קצרים בלי שהיינו צריכים להביא ג'קט קל למקרה שיתקרר. 
מיותר לציין שהשמש הרימה פלאים את מצב הרוח וההליכות עשו טוב גם לגוף וגם לזוגיות. 

בכלל, בתקופה האחרונה אני משתדלת מאוד להיות בקשב לצרכים שלי, של פיץ ושלנו כזוג.
זה בא לידי ביטוי בהקפדה על תזונה בריאה יותר (אם יוצא מן הכלל בגמר האירוויזיון כמובן), השתדלות ליצור שגרת שינה בריאה, פעילות גופנית, זמן איכות זוגי ללא מסכים ושיח בונה. 

אני מתעלמת כרגע לחלוטין מכל האירועים המפחידים שקורים כרגע בארץ. לצערי, אין לי עליהם שליטה וככל שאני מגיעה לאתרי החדשות אני נתקפה בעיקר בפחד, כעס ותחושה של רפיון כוחות.
הלוואי ונדע כולנו ימים של שפיות כדי שנוכל להתרכז באיחוי הקרעים ובצמיחה. 


 

נוף ממסלול ריצה ביום שמש.