ברגעים האחרונים שבהם הכל היה רגיל, בדיוק ישבתי במטבח אחרי שסיימתי ארוחת בוקר מאוחרת. בערב הקודם פיץ ואני יצאנו לדייט זוגי אחרון במסעדת פיצות מומלצת, ואחרי כן כמה משחקי סנוקר בבר המקומי. התכנית להמשך היום הייתה לקפוץ לסופר ולערוך קניות כדי שלמחרת אוכל להתחיל לבשל ולהקפיא ארוחות עבור תקופת ההחלמה מהלידה.
ואז הרגשתי שתי בעיטות חזקות בחלק התחתון של הבטן שלוו בירידת מים.
בקבוצת ההריוניות בווטסאפ שאני חברה בה, כבר נתקלתי בכמה בנות שאמרו שירדו להן המים בטפטופים. שאלתי באותו הבוקר מישהי איך היא ידעה, אם כן, שזו ירידת מים ולא סתם הפרשות והיא ענתה שהטפטופים נמשכו עוד ועוד עד שנרטבו המכנסיים ואז זה כבר היה ממש ברור.
במקרה שלי, ירדו בבת אחת כמות של חצי כוס-כוס, שהמשיכה לטפטף בזמן שקיפצתי בבהלה במדרגות לכיוון השירותים. ניסיתי להסדיר נשימה ולתת לקצב פעימות הלב להרגע קצת ואז התקשרתי לפיץ שהיה בעבודה ועדכנתי "ירדו לי המים".
הוא נשמע רגוע ברמה מפתיעה ואמר שהוא תיכף מגיע.
בזמן שנותר עד להופעתו סיימתי לארוז תיק לחדר לידה כשבין לבין עדכנתי את קבוצת ההריוניות ואת הבסטי, אמא לשלוש בעצמה ששימשה לי סוג של מנטורית ויועצת במשך חלק גדול מתקופת ההריון.
בזמן הזה התחלתי גם להרגיש התכווצויות בגב שהתבררו בהמשך כצירים.
פיץ לשמחתי הגיעו ממש מהר כשנינוחות והתרגשות מפתיעים על פניו, בזמן שאני הרגשתי בעיקר פחד.
סיימנו להעביר את התיקים לרכב, פרסנו משטח סופג על המושב שלצד הנהג כדי שלא ארטיב את המושב במי שפיר שהמשיכו לנזול ונסענו לבית החולים.
חמישים וחמש דקות עברו בין השיחה לפיץ ועד הטלפון שהרמתי למחלקת יולדות לעדכן על הגעתנו.
בזמן שבו המתנו לבדיקות במחלקה, הצירים התחילו להתחזק בזמן שאני המשכתי לטפטף. חוסר הנוחות בשלב הזה נבע בשלב הזה מכך שהצירים הקשו עלי לשבת ומזה שידעתי שאני אוטוטו נכנסת לניתוח כמו שתוכנן מלכתחילה, למרות שתמיד קיוויתי שיקרה נס ושקטוץ העקשן יתהפך.
עד מהרה קיבלתי מיטה, חוברתי למוניטור ונתבקשנו לחתום על מסמכים שונים ומשונים, אחרי שהסבירו לנו איך הניתוח עומד להתבצע ולמה עלינו לצפות. הצירים המשיכו להתחזק, אבל הרופאה אמרה שאין כמעט פתיחה.
בשלב הזה עדכנו את המשפחות שלנו שאנחנו בבית חולים ושנכנס לקיסרי בעוד כשעה.
כשהחדר היה מוכן, דחפו את המיטה שלי לשם בעוד שפיץ הלך לחדר המתנה שבו לאחר מכן התלבש עבור הניתוח.
בזמן הזה, בדקו לי לחץ דם וניסו לחבר לי צינור לוריד ולגב היד אבל בגלל הקור בחדר והחשש רעדתי כולי ולכן הצינורות לא הוכנסו כמו שצריך בפעם הראשונה.
הרופא המרדים פנה אלי והסביר שאת הצינור לוריד אפשר היה להוציא ולהכניס בצד השני אבל ההרדמה הספינלית, נעשית קצת על עיוור ולכן חשוב מאוד שאשב בצורה יציבה כדי שהמחט תכנס למיקומה הנכון.
אז עם הפחד המשתק הזה שעומד להגרם לי נזק, עשיתי כמיטב יכולתי שלא לזוז.
תוך כמה דקות הרגשתי את הדקירה הלא נעימה של ההרדמה המקומית ולאחריה את המחט היותר גדולה של ההרדמה הספינלית שהרגישה יותר כמו לחץ.
האחות הנחמדה והמבוגרת הסבירה שתיכף לא ארגיש את פלג הגוף התחתון וזו הסיבה שהכניסו לי גם קטטר. שאלתי איך אפשר לדעת שההרדמה באמת עובדת, אבל לפני שסיימתי לשאול התחלתי להרגיש קור ברגליים ושהן הולכות והופכות לכבדות.
פיץ הגיע מאוחר יותר, לבוש בגדי חדר ניתוח וכובע וניצב לצדי, מעבר לבד שהסתיר לנו את ההליך הניתוחי שמבוצע בי.
תוך זמן קצר מאוד שמענו את הרופאים מאחלים לנו מזל טוב ובזווית העין גם ראינו את התינוק והתגודדות סביבו אבל עוד לא שמענו בכי. זה לקח עוד כמה שניות ארוכות עד שהבן שלנו סופסוף פצה את פיו וכל הרופאים פנו אלינו בחיוך והרגיעו שהוא במשקל תקין, נראה בריא ושיש לו הרבה שיער.
כשסופסוף הניחו אותו עלי התחושה הייתה משונה. אולי זה מרגיש אחרת עבור נשים שעברו לידה וגינאלית, שכאבו ודחפו ועברו צירים כואבים כדי לקבל את התינוק שלהן, הרגשה של הנה הפרס על המאמץ. במקרה שלי, הוא פשוט היה כשאני חצי משותקת. הניחו אותו לידי ואז עלי והחזקתי אותו בצורה מגושמת, תוהה על קנקנו של הזר הזה, שהגיח פתאום לאוויר העולם.
התינוק נלקח אחרי כן לשקילה בזמן שהתחילו לתפור אותי ובהמשך פיץ קיבל אותו לחדר אחר בו הוא עשה איתו סקין טו סקין בזמן שאני ביליתי שעה לבדי עם האחות המבוגרת הנחמדה בחדר התאוששות. המעבר הזה, מהרכב המשפחה החדש שלנו, אחרי תשעה חודשים שבהם אני נושאת את הילד שלנו, לחדר לבד, כאשר אני תפורה וכואבת ויודעת שבהמשך המסדרון יושבים פיץ והילד שלי היו גם הם משונים מאוד. חיכיתי בקוצר רוח להתאחד עם שניהם ובו זמנית לא ידעתי באמת מה מצופה ממני הלאה כאמא טריה.
מה שבכל זאת חימם את לבי היו התגובות המשפחתיות. פיץ עדכן על הלידה בקבוצות המשפחתיות המצומצמות וההורים שלי שמחו ומיהרו לעדכן בקבוצה המורחבת.
אחרי שעה גלגלו אותי מחדר התאוששות כשפיץ צועד לצדי לכיוון המחלקה בה ביליתי את הימים הבאים כשקטוץ הובא אלינו בעגלת ילודים קטנטנה.
סופסוף שלושתנו יחד, בהרכב המשפחתי החדש שלנו, כשלפנינו אתגרים מרגשים של החלמה פיזית שלי, שינויים בזוגיות וכמובן, למידה והסתגלות לתפקידנו החדש כהורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה