הפתיח הזה כבר נשמע לי שחוק, השתמשתי בו לדעתי בכל הפוסטים שנכתבו מאז,שקטוץ הגיח לאוויר העולם.
ובכל זאת, על אף שראה מתקשה למצוא את הזמן, או שהפוסטים נבנים כולאי על טלאי בין סשנים של הנקות, אני עדיין ממשיכה, גם אם בקצב איטי ובתדירות נמוכה.
הפעם דווקא חבל לי במיוחד שלא כתבתי בזמן אמת כי דווקא היה הרבה מה לספר על השלושה ומשהו השבועות בהם ביליתי בארץ עם קטוץ אצל ההורי, מתוכם שבוע שבו היינו רק שנינו ולאחר מכן שבועיים נוספים גם עם פיץ. עבר הרבה זמן מאז, הטיסה ארצה הייתה באמצע חודש אוקטובר, אבל החלטתי בכל זאת לשתף.
מהטיסות הלוך חששתי מכיוון שאלה היו הראשונות בחייו של קטוץ, אז לא ידעתי איך הוא יגיב להן ועד כמה יהיה קשה לבנות איתו כמה שעות רצוף שבהן הוא בחיקי.
להפתעתי ושמחתי, קטוץ התנהג למופת אחרי שדאגתי להניק אותן בזמן ההמראות והנחיתות כדי למנוע לחץ באוזניו שאולי יגרום לו לאי נוחות.
התינוק המתוק שלי חייך לכל מי שישב לידו ולעתים מישמש להם את השרוולים ובתמורה להפצת חמידותו הוא זכה לחיוכים ונפנופים לשלום מהבחור שישב לידנו בטיסה הראשונה כאשר בטיסה השניה שתי הנשים שישבו לידנו בשורה שמחו להחזיק אותו, לתת לו תשומת לב ואפילו לשיר לו שירים בפורטוגזית.
חוויה מוזרה שבכל זאת נאלצתי להתמודד איתה, הייתה במהלך הטיסה הראשונה. למרות שזו הייתה הטיסה הקצרה מבין השתיים, שמתי לב לסימנים של קקי גב יחסית לקראת סוף הטיסה. מיהרתי להתארגן על חיתול, מגבונים ובגדים להחלפה ושמתי פעמי לתא השירותים הקטנטן בעוד שאני תוהה איך ואיפה ההחלפה הזאת עומדת להתבצע.
המתנתי בתור ליד שני תאים והדיילת הסבירה שאני צריכה ספציםית אחד מהם כי רק בו יש משטח החתלה. אחלה. המתנתי שם כמה דקות עד שיתפנה והיא שמה לב שאני עוד מחכה, הציצה בשעונה ומלמלה "אמור להיות לך עוד מספיק זמן". אחלה.
התא התפנה והתחלתי במלאכתי כשפתאום אני מרגישה שהמטוס מנמיך גובה.
כמה דקות מאוחר יותר, כשאני מנסה לשמור על שיווי משקל ולהמשיך בהחלפה על אף השטח הממש קטן שהוקצה לכך, הדיילת ניסתה להכנ, ואז פתחה את הדלת ואמרה שאני חייבת לסיים כי אנחנו עומדים לנחות. אמרתי לה "אוקי, אסיים פה מהר" והיא ניסתה לעזור לי ואז אמרה לי שהיא מצטערת לעשות לי את זה אבל אני חייבת לקחת את הילד ולשבת עכשיו כי הטייס צריך שכל הנוסעים ישבו, אחרת הוא יצטרך לעשות סיבוב נוסף באוויר. מופתעת ומבולבלת מדבריה ומזה שהיא התחילה לאסוף את חפצי, הלכתי לשבת עם קטוץ כאשר במקום חיתול ושתי שכבות בגדים, הוא יושב רק עם חיתול חדש וחליפה קצרה שלא הספקתי לסגור וגם לא הצלחתי בזמן שהוא חגור ומחובר אלי, שלא לדבר על להמשיך להלביש אותו בחליפה ארוכה.
מה שהיה יותר גרוע, זה שהמטוס נחת באמצע השדה, כלומר הייתי צריכה לצאת עם תינוק בקושי לבוש, בקור האירופאי ולחכות לאוטובוס. מזל שהייתה איתי שמיכה.
לו הייתי מתעדת בזמן אמת, אני מניחה שהפוסטים הראשונים אחרי הגעתי היו מרירים ומלאי קיטורים. כמו תמיד, לוקח לי זמן להתרגל בחזרה לשהות בבית הורי. בנוסף, כבר בימים הראשונים הודעתי לאחיות שלי שאני כועסת עליהן ומצפה להתנצלות. גם בביקורים הקודמים שלי היו לי חיכוכים איתן בקשר לערמות החפצים שהשאירו מאחוריהן ושהן לא מפנות, עד כדי כך שבכל ביקור אני כל סף התקף קלסטרופובי, שלא לדבר על זה שבמשך שבועות אני נאלצת לחיות ממזוודה למרות שהמדפים בארונות מלאים בבגדים שאיש לא נזקק להם.
הפעם, הם ידעו על הביקור הצפוי חודשים מראש והן פינו לי כל כך מעט חפצים ומקום, שתהיתי אם הן עשו את זה כדחקה או שהן ממש חסרות מודעות. כשאני אומרת מעט מקום, אני מתכוונת לזה גם אם הייתי מגיעה לביקור לבד, אבל באמת שזה היה חסר משמעות כאשר אני מגיעה עם קטוץ שגם החפצים שלו (כמו לול למשל) נזקקים למקום, וגם אחרי שהזכרתי להן שאני לומדת אז אני צריכה מקום על הספריה. שלא לדבר שאת החדר הנוסף בו פיץ ישן לבסוף נראה בעצמו מחסן שדרש גם הוא לא מעט התייחסות.
כמובן, מהר מאוד גיליתי שחוץ מחוסר מוטיבציה לסיים את הסאגה הזאת פעם אחת ולתמיד, מדובר בחוסר הבנה קשה.
יום אחד כשרציתי ללמוד התעצבנתי על זה שפינו לי פחות מחצי מהספריה הגדולה, כאשר בחצי השני נשארו המון חפצים מאובקים שעמדו שם שנים ושכל ארבעת המדפים הגדולים מלאים עד אפס מקום בניירות מכל הסוגים ובעיקר סיכומים מתקופת האוניברסיטה והתיכון(!) של אחיות שלי, וכל מיני חפצים אחרים שנשמרו בשקיות נילון כל כך הרבה זמן, שהמגע הכי עדין בשקיות אלה פיזר אותן לקונפטי פלסטיק שהיה קשה לנקות.
כששחררתי את זעמי בקבוצת הווטסאפ של שלושתנו, אחותי הברבורה שיערה שרוב הדברים שם הם שלה ואמרה שמאה אחוז שתגיע מחר ותפנה את הדברים ומקסימום אם האף שלה יציק לה (כי יש לה אסטמה) היא תבקש מאבא שיעזור לה.
כעסתי עליה שהיה לה המון זמן לעשות את זה ורק כשאני מגיעה ומתחילה לכעוס היא פתאום נזכרת להזיז את עצמה. המשכתי להתרגז כשהבנתי שהיא מודעת לערמות האבק שמפריעות לה אבל אין לה בעיה שאחותה וחמור מכך, תינוק צעיר ישוכנו בחדר כזה.
אז במקום לנצל את הזמן בחוכמה וללמוד, נאלצתי לכלותו בנקיונות.
תכולת המדפים והספריה פונו לשקיות זבל שאת תוכנן סימנתי, ואתן כולן ערמתי במרפסת. לאחיות היקרות והמרגיזות שלי הודעתי שישנה שקית אחת מלאה בתעודות גמר, הזמנות וכל מה שנראה לי חשוב או אישי מדי מכדי לזרוק אותה שמרתי בשקית צבעונית במקום. על שאר השקיות שבמרפסת הן מוזמנות לעבור אם תרצנה בכך ושאת מה שישאר אני בכל מקרה לוקחת איתי בדרך לשדה התעופה וזורקת לפח.
אחותי הקישוא התקשרה וניסתה לפייס אותי בטלפון ביום למחרת אבל אני עוד כעסתי מדי מכדי לסלוח (לקח לי עוד כמה ימים של עצבים ובזבוז אנרגיות עד שנרגעתי). לזכותה יאמר שהיא טרחה להגיע בימים הבאים, יחד עם האחיין הצעיר והדנדש שלי כדי להפטר מהחלק שלה בשקיות שבמרפסת.
לעומתה, ה-"מאה אחוז מגיעה" של אחותי הברבורה הפך לאפס אחוז עגול ושמן. לא מספיק שלא פינתה בעצמה בהתראה של חודשים ושבסופו של דבר אני נאלצתי לעשות את זה, היא גם לא הגיעה להעיף מבט בשקיות.מה כן? היא כנראה פחדה מה"איום" שלי אבל הפתרון שלה היה להמשיך לתזז אנשים אחרים, כי למה לא בעצם, וביקשה מאבא להוריד את השקיות שלה למחסן.
אני שמה כסף שעד הביקור הבא שלי לפחות השקיות האלה עוד יהיו שם. אם זה יהיה המצב, פשוט אזרוק אותן בלי לומר מילה לאף אחד.
לא ציפיתי לבזבז כל כך הרבה מילים על העניין הזה, אבל הנה מסתבר שזה עדיין מבעבע בי.
אני מקווה שבפוסט הבא אוכל להתמקד בכל הטוב שהיה בביקור הזה ולשמחתי היה לא מעט מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה