המזימה המשעממת על השתן סביב השולחן

טוב, אז השנה התחלתי י"ב... שזה קקה בפני עצמו, לא רוצה לסיים בצפר.

כן, אז בעיקרון היינו אמורות להגיע לבצפר ב10, ותכננתי להגיע ב9 כדי לתפוס לנו מקומות שווים, על אף שקמתי בשעה המתוכננת, כאב לי הראש ונרדמתי שוב לאיזה שעה.

כשהגעתי ראיתי שאנחנו עדיין באותה כיתה משנה שעברה, ובטבעיות באתי לשבת באותו המקום שביליתי בו חודשים כה רבים, שהיה בין המעולים בכיתה.

הו, המקום הזה היה יצירת פאר ממש!

זה היה השולחן בצד שמאל בפינה מאחורה, שאומר שקט יחסי ממורים חטטניים ומתקרצצים, ליד חלון, שנתן לו זכות להיות בין היחידות בכיתה שמחליטות מה תהיה רמת תחלופת האוויר הכיתתית בכלליות, נתן בריזות לא רעות ושימש גם כפח זבל, והמזגן היה במרחק הנפת יד.

אך אויה!

לתדהמתי גיליתי שהמקום המושלם שלי תפוס על ידי חבורת פקאצות מעפנות, שבראשן עומדת לא אחרת מאשר פקאצה מעפנה (!) רק שזו הייתה שנואה במיוחד על ידי חג'י שותפתי לאותו שולחן מופלא, עוד מהימים שהן למדו יחד ביסודי.

שאלתי אותה יפה כשפני לשלום אם יש מצב שהן עוברות, והיא ענתה לי בצורה הכי נחמדה שפקאצה מעפנה יכולה לענות, שזה אומר כמובן משהו שמנסה להיות נחמד אך קורט (קורט? חבית!) של התנשאות אופיינית מהולה בתוכן המילולי שהעביר לי את הידיעה שאין מצב שהיא עוברת. מה שגורם לכך שלא רק אני וחג'י עברנו, אלא גם חינה, תפוזינה, קרפלך והארלם עוברות יחד איתנו, אל הצד השני של הכיתה שבו אין מזגן, אין חלון/פח אשפה, ונטול אטרקציות בכלליות.

סיטואציה שכזו דורשת מלחמה, ובמלחמה, כידוע, כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים!

חינה התחילה בכך שהפעילה את המזגן על קור וכיוונה אותו שיפעל בדיוק על הפלוצה הראשית ופלוצות כידוע לא סובלות קור.

אם זה לא יעבוד, אנחנו נגיע ביום ראשון מוקדם בבוקר, ופשוט נשב שם כאילו כלום לא קרה.

הָצעַתי למלא את השולחן בטישו משומש ירדה מהפרק, ולצערי כך עלה גם בגורל הרעיון של לשפוך נוזל צהבהב כלשהו סביב השולחן בטענה שאנחנו בעצם רק מסמנות טריטוריה, וזאת כתגובה לפליטת הפה של המנהיגה שזופת העור יתר על המידה "כבשנו את שטח הצ'יוואוות!".

---

לשמחתי השנה אני כנראה אלמד עם שאר חברותי ב4 יחידות מ"מ, כשאת שאלון 005 אני אאלץ להשלים לבדי.

אה, וגם יש לי 7 שיעורים של ביוטכנולוגיה במערכת! אני צריכה להגיע ביום שישי במיוחד לשלוש מהפ, ועוד שניים ביום א' ושניים ביום ד', שגורם לי להיות בין היחידות (אני ועוד 7-8 בנות) בשכבה שמסיימות ב16:30, בעוד שהשאר מסיימות בסביבות 15.

מערכת השעות שלנו סבירה, חוץ מהעובדה שביום רביעי יש 3 שעות רצוף אנגלית עם המורה המשעממת-זקנה-סנילית. 

---

בתחילת היום חג'י הוציאה מתיקהּ מחברת ספירלה גדולה ויפה של פו הדוב, כשהדף הראשון מקושט כולו במדבקות וציורים חמודים והיה כתוב בו "מחברת הקישקושים של גהה", ומכתב חמוד ממנו היה מוצמד לשם עם סיכת מהדק. "זה מחבר שלך" היא אמרה.

מסתבר שהוא פשוט הביא לה את זה לפני שבועיים כשהיינו אצלה, הדיוק כשהלכתי שניה לשירותים!

אוי.. זה פשוט עשה לי חיוך ענק ומטומטם כל הבוקר!

---

בהפסקה תפוזינה החמודה באה איתי למזכירה כדי להוציא את ציוני הבגרות שלי מהאינטרנט.

הציונים לא רעים במיוחד והופתעתי לגלות שאלקה המטומטמת שלימדה ספרות אמרה שהגישה אותי על 90, אבל הגישה בסוף על 85.

כשחזרנו לכיוון כיתתנו, ראיתי את הארלם שועטת לכיווננו כשחיוך ענק מרוח על פרצופה.

היא נעצרה על ידי וסיפרה לי ברוב התרגשות שמסתבר שהשנה המורה שלי באנגלית היא לא המשעממת-זקנה-סנילית, אלא המורה שהייתה שייכת שנה שעברה לחג'י גינצ ולה, הלא היא המורה הזוממת (כשמספרים לה דברים היא מחככת ידיה אחת בשניה כאילו היא זוממת לכל הפחות להשתלט על העולם, וממלמלת מדי פעם "yes... yes...").

אצתי רצתי שמחה ומאושרת לחפש את קרפלך, שהרי היא היחידה שזה בעצם אמור לעניין אותה כי רק שתינו לומדות אצלה, מצאתי אותה הולכת לה בשלווה, כשאני והארלם מקפצות וצווחות לכיוונה "המשעממת-זקנה-סנילית לא מלמדת אותנו השנה!!!11 אנחנו נלמד עם הזוממת!!!"

אוי, הקפיצות הפקאציות.. עד היום הייתי סמוכה ובטוחה שתכליתן היחידה היא למשוך צומי, אבל היום למדתי שזה גם יכול להביע רגש עמוק של שמחה אמיתית.