עיקמו לי את האף

היה היום אירוויזיון.

ולא סתם, אלא אחד לכבוד חמישים שנה! אחד שמורכב כולו רק משירים מוצלחים, שירים שאנשים מאוד אוהבים, שירים שבטוח כולם מכירים פשוט לא ידעו שזה שם השיר או שזה מוכר מהתחרות.

כנראה שבכל זאת זה לא מזיז לאף אחד, ואני הייתי בת העשרה היחידה שפרכסה מרוב אושר למשמע הקלאסיקות, זה היה רק אני וכל הפנסיונרים האירופיים או צופי ערוץ אחד, שהם כידוע לשעבר אירופיים, ובהווה פנסיונרים ישראליים ממוצא אשכנזי, שלפחות מחציתם הגיעו לתחרות בטעות כי התיישבו על השלט.

אני לא אתחיל להגיד פה את דעתי על כל הטקס כי כאמור זה לא מעניין אף אחד.

כל כך לא מעניין שכשאמרתי לחג'י שאני לא אבוא לקניון שבעת הכוכבים היום כי "השתגעת?! יש היום אירוויזיון!! אין מצב בכלל שאני יוצאת מהבית!" היא עיקמה לי את האף דרך הטלפון, או כשקיצרתי שיחת אייזיק שגרתית עם חברי יבדל"א כי רצתי לחדר שלי לשמוע את השנסונים בפול ווליום הוא היה בהלם: "לא, זה בסדר. אני רגיל לכך שזוג מנחים, אינספור בדיחות קרש ומספר שירים מעשורים קודמים מעניינים יותר ממני". אני כמובן לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

לאן כל הקסם של התחרות הזאת נעלם? אולי הוא מעולם לא היה שם? האם הכל בתוך הראש שלי? (והאם כל זאת ועוד בפרק הבא של ה"דרדסים"?).

סתם יום מוזר.. שכנראה התעוות יתר על המידה בראש שלי.

לילה טוב.