אני אוהבת את הרחוב שלי.
הוא נותן לי מרווח של כמה דקות של שקט ומחשבות עם עצמי בין הירידה מהאוטובוס, סיום של חוויה כלשהי והפרידה מהחברות שנמצאות עליו בד"כ, לבין החזרה הביתה לשגרה המשעממת ולמשפחה המוכרת.
זה יוצר מעין מסדרון דק של שפיות ורגע עם עצמי בין כל ההמולה. פשוט להקשיב לשקט, לחושך ולמלא אותו במחשבות כנות.
כשהרחוב שלי נגמר, נכנסים לבניין, מזמינים את המעלית ובתוכה יש מראה.
להסתכל על עצמך במשך זמן העליה של שתי קומות ולאשר לעצמך את הדברים...
יצא לי לסגור הרבה מעגלים לאחרונה, שלרגע התחלתי לדאוג שאני אגיע למצב של שיעמום נפשי מהר מן הצפוי.
אבל כמובן שלאחר רגע ששפיותי חזרה אלי ראיתי שיש עוד מה לשפר. לטוב ולרע.
Oo
השבמחקזה נראה כמו פוסט של קרפלך ולא שלך, הכל בסדר? XP
חחח נכון, גם אני חשבתי ככה.
השבמחקוכן, הכל בסדר גמור (:
צודקת גם אני מרגישה ככה ברחוב שלי (בד"כ)
השבמחקואין דבר כזה שעמום נפשי, זה שגרה, ואת בת י"ב את לא יכולה להגיע לשגרה =]
כי שנה הבאה הכול משתנה ויהיו עוד הרבה דברים איתם תצטרכי להתמודד..בהצלחה