זה לא פוסט מתבכיין

בא לי לכתוב פוסט ממש מתבכיין.

על כמה שהתקופה של הלימודים מלחיצה, על התגובה המעפנה שלי שכוללת בעיקר חוסר איכפתיות (והציונים בהתאם), על כמה שיש לי תכנונים לעתיד שברור לי שאני לא אזיז את התחת שלי ואעשה משהו כדי להשיג אותם, על כמה שאני לא רוצה לסיים את התקופה הנפלאה הזאת של בצפר ולצאת אל הלא נודע, על כמה שאני כבר עכשיו מתחילה להתגעגע למסגרת לימודית ולא אך ורק חרישה לבגרויות, על כמה שאתגעגע סתם ללכת עם החברות אחרי בצפר למיני קניון המצ'וקמק שנמצא לידו, על כמה שאני לא רוצה להפוך מ"דור העתיד" ל"דור הרגל אחת בקבר", על כמה שאני מתגעגעת בטירוף, על כמה שתחושות של אכזבה וחוסר מיצוי מלוות אותי הרבה יותר זמן מאשר תחושות של סיפוק עצמי ואושר, על כמה שאני מרגישה תקועה בשגרה המשעממת והאיטית הזאת, על כמה שאני יודעת שכל שגרה כלשהי נוטה לשחוק אותי במהירות ולכן כל מה שלא אשיג בחיים לא ירגיש לי כהישג, על כמה שהעתיד הורוד כפי שהוא מצטייר לי בדמיוני מעלה לי חיוך עייף לפנים, על כמה שאני ממשיכה להתגעגע ואני יכולה לסיים עם זה אבל בעצם לא יכולה ועל כמה שבכלליות אני רוצה-לא רוצה-יכולה-לא יכולה.

בא לי לכתוב פוסט ממש מתבכיין, אבל אני לא אעשה את זה.

כי במקום לקטר, אני יכולה ללכת לישון ולשכוח מזה עד הלילה הבא.

לילה טוב.