חוגגים לו יומולדת

התעוררתי, התארגנתי, הלכתי. כשכבר הייתי קרובה למקום המפגש ראיתי לפני שתי בנות עם חצאיות. באופן אוטומטי הדהדה בראשי השאלה "אולי אני מכירה אותן?" בשביל לענות עליה פניתי מעט הצידה כדי להביט בפניה של אחת מהן. כשראיתי שאינני מזהה אותן, החלטתי לעקוף אותן, וכשהייתי בקו אחד איתן, פתאום פנתה אלי השניה. מסתבר שדווקא אותה אני כן מכירה.

היא סקרה אותי במבט בוחן מגעיל כמו שהיא תמיד עושה וגרמה לי להרגיש כמו קקה (איך שנראתי באותו רגע הצדיק את ההרגשה הזו).

"גהה..."

"היי. לאן את הולכת?"

"לתל אביב עם חברה. ואת?"

כנ"ל... בלי חברה".

שיחה מעמיקה משהו.

עקפתי אותה בהליכה מהירה.

כמה דקות מאוחר יותר פגשתי את החבר שלי. הוא הביא לי מתנה חמודה לט"ו באב, והמשכנו לכיוון הבית של סבתאסבא שלו.

כולם אכלו עוגות וחגגו לחבר ולסבתא שלו שנולדו בהפרש של יובל שנים ויום. בשיחות חולין שהיו שם הספקתי, כמדומני, להתחבב מעט על סבא שלו, שציטט איזה קטע ממערכון של הגששים שבמקרה אני מכירה ואוהבת. המשכתי ואמרתי משפט אחר מאותו מערכון וסבא שלו התלהב על כך שאני צעירה ומכירה אותם ואפילו מיהר והציע להביא לי בהשאלה רביעיית קלטות עם המערכונים שלהם. הדודה של החבר צחקה ואמרה שסיפרתי רק חצי בדיחה וקיבלתי ארבע קלטות, הייתי צריכה לספר את כולה והוא היה נותן לי עוד ארבע.

מאוחר יותר הבאתי לחתן השמחה ברכה כתובה ואת המתנה שקניתי לו. הוא פתח העטיפה והסתכל נפעם על הספר שהיה בפנים. הוא קרא מהר לאמא שלו שתראה את זה ושניהם התלהבו. זה היה "איים בזרם" של המינגווי. ידעתי שהוא חיפש את הספר הזה כבר זמן מה, אבל הוא אמר שמדובר בארבע שנים. אמא שלו התפלאה ואמרה שקשה מאוד להשיג אותו.

הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, הפרצוף הנדהם שלו היה שווה הכל.

כשהיינו לפני יציאה, אמא שלו דיברה על החולצות המגניבות שהיא קנתה לאח שלה שהיה נוכח, ולחברשלי, שהן מחנות שאווה בשינקין. הסכמתי איתה שהחולצות בהחלט בעלות כיתובים ואיורים משעשעים והוספתי שיש חנות עם הדפסים מוצלחים מאוד בדיזינגוף אחרי הכיכר. היא דיברה בשבחה של החנות שציינתי ואמרה שהיא שמחה שאני ככה מסכימה על הכל עם חמותה

כמה גבות הורמו והיא פשוט הסבירה ש"חמות" זה קצר בהרבה מ"אמא של החבר". וואלה.

היה פשוט נהדר.