יומיים וחצי של איוורור וכיף באדיבות הבסיס שלי בהחלט הועילו, למעט התקף געגוע אחד מחשבותי נותרו קלילות. אבל הייתי צריכה לצפות שברגע שזה יסתיים הכל ישוב ובעוצמה גדולה יותר, בדיוק כמו שקורה לי עכשיו. כנראה שכל כך שמחתי שיש משהו שהצליח להסיח את דעתי גם בתכנונים לקראתו וגם בזמן אמת שלא הרחקתי במחשבתי מעבר לכך, במה שיתרחש כשזה יגמר.
אבל הנה, אני יושבת לי כאן ומרגישה את פעימות לבי דופקות במהירות גבוהה מהרגיל כשמדי פעם אחת מהן מתגברת על חברותיה ומעידה שההרגשה שלי פלשה מהתחום הנפשי אל הפיזי, תחושת הצריבה בעיניים שגורמת להרגיש כאילו דמעות ינזלו מהם בכל רגע והמחשבות, הו המחשבות שמשגעות אותי כבר חודש (שלם, מזל טוב) הן המלוות הקרובות שלי בעת האחרונה.
ואחרי חודש של מחשבות שחולפות לי בראש בלופים אינסופיים הצלחתי להבין כמה דברים.
אני לא היחידה שסובלת, קשה לו הרבה יותר ממני, התגובות הפיזיות שלו למצבו הנפשי כנראה קשות אף יותר ושהוא גם צריך להיות אחראי יותר ממני על אף הקושי הנפשי, להמשיך בשגרה ובחיים שהוא אדון להם שלא כמוני צה"ל מכתיב לי מה לעשות ואיך להתנהג וברור שאם אחליט ללכת נגד החוקים העונש יעשה לי רע יותר, במקרה הזה ההכרח והמשמעת מכריחים אותי לא לשקוע יותר מדי בדכאון.
אבל נדמה לי שזה כל מה שהצלחתי להבין.
אחרי חודש שלם של מחשבות, עדיין לא הצלחתי להבין מאיפה הגיע היחס הזה כלפי, כנראה שבניגוד לכל ההודעות, המכתבים והמילים היפות הייתי בשבילו הרבה פחות משהוא בשבילי, עובדה שהוא מרגיש צורך להתנתק ואילו אני, עד כמה שאני מבינה את המצב הייתי מעדיפה לעבור את התהליך הזה בזוג שהוא בעצם אחד- כמו שאמרתי לו בעבר, שמבחינתי אני והוא זה עד הסוף. כמה פתטי.
אני לא מבינה למה לכל אחד אחר בחיים שלו, שלהערכתי רובם מכירים אותו הרבה פחות טוב ממני יש את האפשרות להפגש איתו ולנסות לעודד אותו ואני נדחקת הרבה הצידה. אני מאמינה שרובם לא מודעים אפילו לעובדה שהוא צריך עידוד ושבפגישה איתם הוא רק בורח מהמחשבות של עצמו ובכל זאת להם יש את הפריבילגיה הזו בעוד שהפעם היחידה שאנחנו נפגשנו מאז הייתה כשהגעתי לעבודה שלו ללא שום התרעה כך שלא הייתה לו יכולת התנגדות. וכן, אני יודעת שבנאדם מדוכא לא יצא איתי פתאום למסיבה אבל אני בטוחה שגם אם האחרים זה לא ככה, אז למה רק אני צריכה לשבת בחיבוק ידיים בלי שתנתן לי האפשרות להשפיע לטובה?
לא הבנתי איך זה שאני שפתוחה בד"כ ומספרת כל מה שעובר עלי מבקשת ממנו לספר לי מה עובר עליו, והוא שמופנם בד"כ אומר שהיה רוצה זאת אבל לא רוצה להתבכיין או להפריע כי יש לי מספיק צרות משל עצמי ואז אני מסבירה שאין דבר שהייתי רוצה יותר משישתף אותי ושחוסר הקומוניקציה שלו היא הבעיה הכי גדולה שלי ובכל זאת, למרות הרצון ההדדי כביכול לשיתוף כשאני מעלה את הנושא הוא מפגין התנגדות.
אני לא מבינה איך עלי להתנהג, מצד אחד העצבים החשופים הכוללים את הדכאון והבכי מוכיחים לי שוב ושוב כי אני אכן אוהבת אותו ומוכנה להקריב המון בשבילו אבל זה כל כך כואב שאני מנסה לשקוע בעמימות ולהעסיק את עצמי עד כמה שכוחותי הנפשיים עומדים לי ואז נדמה לי שבהעסקה מתמדת אוכל להתגבר עליו ועל הכאב... אבל אני לא רוצה להתגבר עליו אלא רק להחזיר את הדברים למצב שבו הם היו קודם, עד כמה שהדבר אפשרי עם כל ההשלכות שלתקופה האחרונה הייתה על הקשר שלנו.
אני לא מבינה איך זה שלטענתו אני האדם הכי קרוב אליו ועדיין אין לי שמץ של מושג מה קורה איתו או איתי.
אני לא מבינה איך זה שהאדם שגרם לי עד לפני חודש להרגיש הכי חיה ונאהבת שיש גורם לי עכשיו להרגיש פתטית, מטומטמת, מקופחת ושאני ראויה להתעללות עצמית יותר מפעם. כאן אני כן מבינה שהוא לא עושה את הדברים האלה בכוונה ושחלק מהתחושות שלי נובעות מהעובדה שאני בחורה די דרמטית ושהמח שלי עובד שעות נוספות.
אני לא מבינה איך זה שהאהבה שלי אליו נשארת חזקה למרות כל הכאב שאני מרגישה, למרות הדמעות שבכיתי ואלה שעומדות לי בעיניים ברגע זה, למרות המחנק בגרון, למרות משחק ה"הכל כרגיל" שאני אמורה לשחק, למרות הכמיהה העזה לחיבוק אמיתי שכל כך חסר לי בזמן האחרון ולמרות שאני לא מבינה למה אני במצב הזה, כמה זמן זה ימשך והאם הדברים יוכלו באמת לחזור למה שהיו.
למה?
אני אוהבת אותך.
השבמחקתודה, ואני אותך.
השבמחק