הזמן מטפטף דולף לו לאט כמו טיפות עיניים, כך אומר השיר אבל איכשהו מתרגלים לקצב האיטי הזה. זה כמו שעומדים ברכבת שנוסעת 200 קמ"ש ובגלל התנועה הרציפה שלה לא מרגישים בהתקדמותה כלל, רק ההתנגשויות והטלטולים באים מדי פעם מוכיחים לנו את המציאות. כמובן שהמקרה שלי הוא הפוך.
קשה לפעמים לנחש מה עובר לאנשים בראש, לא משנה כמה הם קרובים אליך. אבל איך אפשר לדעת אם צדקנו? הרי העלילה מתרכזת בשני ראשים שונים כשהפה לא ממלא תמיד תפקיד מקשר. לעיתים אנחנו לא רוצים להאמין לאמת ובוחרים לפתח סיפורי פנטזיה פרטיים שאותם נשליך על הסובבים אותנו כשאין להם מושג שזה מה שאנו עושים ושההתנהגות הכביכול בלתי הגיונית שעל פיה אנו פועלים היא בעצם ישום של תסריט שתוכנו נגלה לעינינו בלבד.
לפעמים אני מפתיעה את עצמי, לוקחת הימור שיכול להזיק לי ולאחרים, לא מוכנה לקחת לא כתשובה. באמת שאני מנסה לעשות כמיטב יכולתי גם אם זה אומר שלפעמים המלחמה שלי היא נגד רוחות רפאים. אלא שבדיוק במקרים האלה אני צריכה לזכור את הדברים שעובדתית נאמרו לי ולא את הקולות השקריים שהדמיון המטיל ספיק לי מייצר. בדיוק אז זה הזמן שבו כל התסריטים הבדיוניים שלי צריכים להזרק לפח האשפה.
מזל שלא מדובר על דפים אמיתיים אחרת הייתי מרגישה אשם על שאיני משליכה אותם למיחזור.
ממתינה בסבלנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה