לאחרונה ישנה פעילות ערה בקודקודי, המון רעש והמולה כמו אוטוסטרדה, גם כאן מדובר בהמון כלי רכב שדומים מאוד אחד לשני ונוסעים בסך הכל לאותו הכיוון. והרי זה לא חדש, נכון? לכל אחד רע לפעמים, לכל אחד יש את הצרות שלו לאורך תקופה.
היום בבוקר פתחתי את הטיוטות של הבלוג הזה, אלה שלא פורסמו מעולם ולא יכולתי שלא לפלוט צחוק מר. הדברים שהכאיבו לי כל כך לפני שנתיים ושנה וחצי לא קיימים עוד היום, ודווקא כל מה שהיה טוב בתקופה ההיא נמוג והותיר אחריו גז שמרעיל אותי חודשים. ברור לי שהעניינים המגוכחים שהעלתי לכתוב אז הכאיבו לי מאוד, הבהרתי את זה שם לגמרי ואני מקווה שלא אאלץ לעבור תקופות שבהן כל הכאב שאני חווה עכשיו יראה לי מינורי אבל דרכו האכזרית של הטבע אומרת שכך יהיה.
המקלט שהשגרה מסוגלת לספק למצבי הנוכחי הינו חלקי בלבד, מצד אחד היא מצליחה לחסום מקצת הכאב ומהצד השני יש בה מספיק חורים כדי שחלומות מכאיבים יאפפו אותי ויכאיבו לי בהשכמה, ושהמחשבות ידהרו חופשי בשבילי מוחי. לפחות עכשיו כשעולות הדמעות אני מצליחה רב הזמן להחניק ולהבריח אותן.
הייתי רוצה לשתף עוד, להוציא אפילו בפורמט המוגבל הזה את שאני חשה אבל אני לא מרגישה מספיק בנח.
אז אני מניחה שאמשיך את הקו הזה בטיוטות, או על מפיות ספוגות ריח סיגריות בפעם הבאה שאצא להשתכר, אולי אז הכתב שלי יהיה מעט יותר קריא והתוכן פחות כואב ויותר מנותק מהמציאות.
שיהיה פורים שמח ושנזכה ל-ונהפוכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה