עוד שבוע עבר, ולמעשה הוא גם עבר לא רע למרות ההתחלה המפוקפקת.
זה היה שבוע של עבודה וכיף במוסך, שבוע שבו הפכתי באופן רשמי למוסמכת על שני איזורים במסוק כשאת סופו ביליתי ביום צוות עם החבר'ה וערבי חמישי ושישי הוקדשו לחברים מהאזרחות, והנה אני ניצבת בפתחו של שבוע חדש שעומד בסימן שאלה.
ביום שני אני מתחילה שבוע רס"ר, תורנות מציקה וארוכה שמתאפיינת בעצבים מנסיון תקשורת עם הרס"ר האידיוט, תורנות שגורמת לי להרגיש מפגרת שאני מסתובבת בכל הבסיס עם שקית זבל, אמורה לאסוף את כל החרא שהחיילים מטילים בצדי הדרך והשבילים. חום, אובך, גשם או ברד לא יעצרו את עובדי הרס"ר מלבצע את עבודתם נאמנה, ואני יודעת שיצא לי לחוות קצת מכל דבר, הרגע אמרו בחדשות שהשבוע יתחיל באובך "לא סימפטי" ולקראת סוף השבוע החורף יחזור. וחוץ מהעובדה המאכזבת שהשבוע נופל גם על פורים, שפירושו ניקיון אחרי החוגגים, הגורם שהכי מרתיע אותי כרגע לגבי השבוע הזה הוא שרב התורנות נעשית לבד, הדבר האחרון שחסר לי עכשיו הוא שהמחשבות שלי יתחילו לדהור שוב במוחי, עובדה שעלולה להוות מטרד גם לכמה חברים קרובים שיסבלו מנחת הזרוע של שעמומי וחרדת הנטישה המלווה אותי בחודשים האחרונים.
החלטתי לנסות לקחת את עצמי בידיים אבל אני יודעת בודאות שתנאים שכאלה עכשיו יעשו לי רע, ובמקום התקדמות צפויה לי רגרסיה משמעותית.
אז אם אתם משרתים בבסיס גדול של חיל האוויר במרכז הארץ ואתם רואים עובדת רס"ר מושפלת במדי ב', גופיה זוהרת של מע"צ, ושקית זבל תפוחה ביד שמסתובבת בעיניים דומעות ובמרורי בכי, אל תדאגו, זה כנראה יעבור לי תוך שבוע... אני מקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה