באמת שאני לא מבינה את זה, לא יודעת מה לחשוב.
כל כך הרבה זמן עבר... ועדיין אני מרגישה שאני הולכת במעגלים קטנים כאלה שעושים לי סחרחורת. סביבי החברות מתחתנות ומתארסות אחת אחרי השניה, ובן הזוג שרציתי שיחווה איתי את כל ההתרגשות הזו נמצא הרבה מעבר לטווח השגתי.
אני בסך הכל פצע. סגול כזה כמו שיש לכל הילדים הקטנים על הברכיים. אני בולטת ומכוערת, במיוחד כשאני בחברה שמחה ומבסוטה כמו שאני מסתובבת בה בד"כ. כולם צריכים ללכת סחור-סחור כשדנים לידי בנושאי זוגיות, כי מי יודע איך אגיב.
וכמו הפצע, גם אותי קל לפתוח ולגרום לי להזיל דם ודמעות מחדש, כאילו שמשהו מזה יחזיר את הזמן אחורנית או יגרום לו להרים טלפון בחזרה אחרי שהצלחתי לחייג את המספר שלו ולצלצל. כל כך הייתי צריכה לשמוע את הקול שלו באותו הרגע...
כולם אומרים "יהיה בסדר" אבל אני יודעת איך זה. אני זוכרת את התקופות בהם אני אמרתי להם את המשפט החלול הזה, זמנים בהם הייתי חלק מזוגיות יציבה שאיפשרה לי לשלח לחלל האוויר משפטים חסרי טעם שכאלה.
מי אמר שיהיה בסדר? אתם יכולים להבטיח לי דבר כזה? אוטוטו תשעה חודשים עברו וכל מה שאני עושה בזמן הזה הוא לבכות או לחשוב עליו. לדמיין מה הוא עושה, לנחש האם יש מישהי חדשה בחייו, לתהות האם כמוני הוא מנסה לחשוב על הדברים שמעסיקים אותי ברגע זה.
רק אתמול יצאנו בחבורה ולא היה צריך הרבה כדי לגרום לדמעות ללחלח את עיני ולמבוכה לשטוף את כל הנוכחים שלא ידעו איך להגיב, במיוחד כשאחת הנוכחות הייתה מישהי חדשה שלא מכירה אותו או את העבר המשותף שלנו והיא ניסתה לעודד אותי ב"הוא לא שווה את זה" או "אם הוא עזב אותך הוא כנראה אדם מגעיל" ושכאלה מה שגרם לי להכחיש הכל בתוקף ולדמעות לפרוץ סכרים. היום כשדיברתי על המקרה עם אחת הנוכחות היא ציינה שברור לכולם שאני בדכאון אבל אף אחד כבר לא יודע מה לומר כדי לעזור לי. כמה שעות לפני כן כשהצעתי לחברה אחרת לבוא להפגש איתנו היא אמרה שאין לה כל כך מצברוח ואני גם ככה תמיד דכאונית... מתי הפכתי לדוחה חברתית?
לפעמים אני מסתכלת במראה וחושבת לעצמי שאני נראית לא רע אז אני לא מבינה למה הוא עזב. בהזדמנויות אחרות אני נגעלת מהשתקפותי ומבינה למה הוא נעלם ובפעמים אחרות בבואתי נראית סתמית וריקה כל כך, כאילו רוח רפאים משועממת מביטה בי בחזרה. והמפגר הוא שברור לי ששורש הדברים עמוק יותר מהמראה חסר המשמעות שלי, ובכל זאת היה לי יותר מדי זמן לחשוב על הנושא כך שגם לשם שרעפי נדדו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות. גם בתקופות הקצרות הללו, שבהן כוחי חוזר אלי אני יודעת שזה עניין של זמן עד שהמציאות תכה בי, עד שמשהו יזכיר לי אותו ויוריד אותי למצב השפוף שכל כך התרגלתי אליו בחודשים האחרונים. אילו רק יכולתי לשכוח, אילו הלב שלי היה מפסיק לענות אותי כל יום.
למה?
ולא, אין לי מושג אפילו מהו ההמשך הנכון של מילת השאלה הזו. למה עזבת אותי? למה ניקשרתי אליך? למה השלת אותי? למה אני לא יכולה לשכוח? למה אני לא מסוגלת להמשיך הלאה? למה בכל פעם שאני יוצאת לפאב בתקווה שאמשוך תשומת לב גברית, כשאני משיגה אותה אני פוסלת את אותו אדם רק כי הוא לא אתה? למה אני ממשיכה לכתוב את הפוסטים המטומטמים האלה, שאם הוא קורא אותם הוא בטח חושב שאני אובססיבית מדי?
Picture perfect memories scattered all around the floor
Reachin' for the phone 'cause I can't fight it anymore
And I wonder if I ever cross your mind
For me it happens all the time
It's a quarter after one, I'm all alone and I need you now
Said I wouldn't call but I lost all control and I need you now
And I don't know how I can do without
I just need you now
Another shot of whiskey can't stop looking at the door
Wishing you'd come sweeping in the way you did before
And I wonder if I ever cross your mind
For me it happens all the time
It's a quarter after one, I'm a little drunk and I need you now
Said I wouldn't call but I lost all control and I need you now
And I don't know how I can do without
I just need you now
woah woaaah.
Guess I'd rather hurt than feel nothin' at all
It's a quarter after one I'm all alone and I need you now
And I said I wouldn't call but I'm a little drunk and I need you now
And I don't know how I can do without
I just need you now
I just need you now (wait)
Ooo, baby, I need you now
לא יודעת מה לעשות.
וכן, זו באמת כותרת מטופשת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה