היום הייתי בכנס משתחררים, וחוץ מלזכות בדיוידי נייד (הידד!) כתוצאה מרישום פרטיי באיזה מוסד-חלטורה-עלק-פיננסי שמעניין לי את התחת, עניין שולי נחמד נוסף הוא שפגשתי הרבה בנות שליוו אותי בתקופת הטירונות או הקורס, סוג של סגירת מעגל והעצמת תחושת הסיום שאני מרגישה בתקופה האחרונה.
כמו לדהור על כביש מהיר שהוריך ומוריך סללו בתקופת התיכון, אל תוך הכביש העירוני של הנדסאים שבחרתי ומשם להאיץ עוד יותר אל כביש עפר שאת קיצו אני רואה הולך וקרב לצניחה הענקית מעבר לצוק עליו הוא כבוש, עד לרגע הזה של כמו דאייה באוויר לפני שרכבי ואני מצייתים כנועות לחוקי הגרביטציה של ניוטון. אבל אתם יודעים מה? אני לא אתן לתחושה המשכרת הזו להמשך יותר מדי, כבר במוחי אני בונה יסודות לדרך חדשה שתוביל אותי ליעד הבא בחיי, אחד כזה שלבי והגיוני בחרו בלי דחיפות מהסביבה או פקודות של ממונים.
התחושה הזו שהכל חדש, הרעב הזה שיש לי לעולם זורם לי בעצמות ומרגש אותי, קדימה לאזרחות!
בעצם יש לי עוד שלושה חודשים לשחרור, אבל עד כה הזמן עף לי והאסמכתא הזו שקיבלתי עם כנס שנקרא "כנס משתחררים" רק חיזקה לי את ההרגשה. אבל היי, אופטימיות זה תמיד טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה