אמא

אני חושבת שכמעט אף פעם לא הזכרתי אותך כאן, בטח שלא הקדשתי פוסט שלם בשבילך. אם יש כאן קוראים קבועים שלא מכירים אותי במציאות עלולים לגרד את פדחתם בתמיהה ולהגיד "אה, וואלה!" ואולי עוד עלולים הם לחשוב לפי ההקדמה הקצרצרה הזו שאני מדברת על אדם שנעדר מחיי, שבחר לא לגדל אותי או חס וחלילה אפילו אינו בין החיים.

הסיבה שמעולם לא הזכרתי אותך היא כי אני לא מצליחה להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה הרגשתי שהיה אכפת לך ממני בעשור החולף.

אני זוכרת בבירור שכשהייתי ילדה עוד הפגנת איזה רגש אימהי כלפי, איזושהי דאגה אם כי גם אז באופן לוקה בחסר משהו, אבל מאז שתיקה רועמת שכבר גרמה לי לחרשות.

אני זוכרת איך כשהייתי ילדה והייתי כל היום משחקת אצל בן הדוד שגר בשכנות לנו ואימו הייתה מגיעה המון פעמים, מחבקת מנשקת, קוראת בשמות חיבה, אני זוכרת איך היא עשתה לו את כל זה ואני לא יכולתי שלא לקנא. הפעם האחרונה בודאות שאני זוכרת נשיקה ממך הייתה כששכבתי במיטה בגיל שש או שבע בערך, החלפנו כמה מילים ואז ביקשתי נשיקה. נישקת אותי על הלחי ואני באקט טום-בוי מופגן מחיתי את הלחי בשרוולי ואמרתי "איכס, לא נשיקה כזאת, התכוונתי לנשיקה של לחם!". יכול להיות שנעלבת מילדה בת שבע עד כדי כך שהחלטת לא להפגין חיבה שוב? מצד שני אני לא זוכרת גם לפני המקרה הזה שום מגע של חיבה מצדך.

כמה שנים מאוחר יותר, עת הגעתי לתחילת גיל ההתבגרות והרגשתי נבוכה ונגעלת מגופי שלי שעשה בי שמות. ככל המתבגרים הפכתי נרגזת ודי בלתי נסבלת במיוחד אלייך, אמא, כי חוץ מהלקות בתקשורת ביננו, את באופן טבעי היית המודל לאשה בוגרת- דבר שפחדתי להפך לו בעצמי. ניסית לבצע את תפקידך הרשמי ולהיות מעשית ולקחת אותי לקנות חזיות (גם את זה דחיתי כמה חודשים) וביקשת שאספר לך כשאקבל מחזור. כשלבסוף התרחש האירוע הפיזיולוגי הנורא והבלתי נמנע הנ"ל, לא הרגשתי שום צורך לספר לך. למה לעזאזל חשבת שאחרי נתק תקשורתי של כמה שנים ארגיש בנוח מספיק לבוא ולספר לך פתאום דבר כל כך אינטימי כמו זה? ובגלל שלא סיפרתי לך, והסתרתי את הידיעה הזו ממך שנה (!), באיזשהו שלב התחלת לדאוג לי והצעת פה ושם שנלך לרופא כדי לוודא שהכל בסדר איתי, כמובן שלא הסכמתי. ולמה שלא תדאגי? הרי קיבלתי מחזור לראשונה בגיל ארבע עשרה וככל הידוע לך אז בתך הייתה בת חמש עשרה ועדיין ילדה. ואז באותו יום אוגוסט כשאבא ליווה אותי לפיזותרפיסט שטיפל בי בזמנו, בזמן שהרופא שאל שאלות שגרתיות על בריאותי פתאום התעניין במצב הוסת שלי, אם הוא קיים וכמה זמן כשעניתי בחיוב ושעברה כבר קצת יותר משנה אבי הביט בי המום. כשחזרנו הביתה ואמא שמעה על כך היא נפגעה מאוד, אך מה כבר יכולתי לומר לך? שגם אם לא היה ביננו נתק היה לי קשה לקבל את העובדה שאני מתבגרת? שאני סך הכל ילדה מתוסכלת מהגוף שלה, ומהאמא שלה שעל סמך צעקה אחת או מילה אחת שלא במקום החליטה להעניש אותה בצורה הקשה ביותר- לא מכות, לא קללות אלא נתק? איך יכולתי בגילי ובמצבי המבולבל גם כך להסדיר עוד את ענייניך שלך ולהוביל את הקשר שלנו לאיזושהי צורה של תקשורת נורמלית וגם תהיה הבסיסית ביותר?

לאט לאט התבגרתי והתגבשתי בזהותי, חדלתי להיות היצור הנפחד והמבולבל שהייתי ויכולתי להתעמת עם אנשים אחרים על דעותי בלי לחשוש. אבל את, אמא, תמיד היית נקודה רגישה אצלי. גם אם היה איזשהו טריגר שגרם לי להוציא מעט מתחושותי אל האויר, כמה מילים כדי לסבר את אוזנך, תמיד הרגשתי שעוד נותרה בי מסת מוגלה עצומה שאני לא יכולה לנקז מתוכי, משא כבד שלעולם לא אוכל להתנקות ממנו.

אבל היום, אמא, היום איכשהו נשברתי. אמרתי לך כל כך הרבה דברים, ואת עדיין לא הבנת.

"מעולם לא התכוונתי לפגוע בך" אמרת לי, או בעצם לאבא, מאיזושהי סיבה גם השיחה הרצינית הזו נעשתה כשאני מבשלת במטבח מאחורייך- את היית בגבי אלי ולא טרחת להסתובב- וכשאני אמרתי את אותן המילים האלה שהרגשתי שנרקבו בי מזמן את לא טרחת במיוח לעשות את עצמך מקשיבה וקראת את עיתון השבת.

אולי מעולם לא התכוונת לפגוע בי, אמרתי, לא קיללת, לא צרחת לא עשית שום דבר אקטיבי אבל הפסיביות השיטתית הזו פוגעת יותר מכל דבר אחר. תמיד היית כל כך מפוחדת, אמא, מילה אחת שלא נראתה לך, הרמת קול קלה וחדלת, לנצח. מעולם לא ניסית לתקן אותי, מעולם לא אמרת שום דבר כדי לגרום לי להבין שאני לא בסדר, אף פעם לא חינכת אותי! כשהגעתי לתיכון והתחילו להיות לי חברות, בגיל כזה שטיפין- טיפין מקבלים חלקות עצמאות קטנות, הבנתי כמה מעט אני מבינה בהלכות החברה. אבא הוא אדם מאוד חברתי אבל הוא עבד שעות רבות כדי לממן את כולנו ואני נותרתי עם אדם בלתי חברתי שהרגשתי שלא איכפת לו ממני בכלל.

כל העיתונים שאת קוראת הם חברייך הטובים ביותר כי הם נותנים לך את המידע שאת רוצה ואת לא צריכה להביע בהם שום התעניינות בחזרה. הם מוסרים לך את אשר על ליבם בלי שתצטרכי לשאול שום שאלה "מה שלומך?", "מה חדש?",  "איך היה היום שלך?", "כואב לך, "את רוצה לספר לי על זה?", "את שמחה? איזה יופי! מה משמח אותך?", את באה היום הביתה?", מה החברים מספרים?", "מה עם המפקדים?" או סתם "איך את מרגישה?" כלום. את יכולה לזרוק אותם כשתסיימי, ולשכוח את כל מה שגילו לך. כנראה שזה סוג התקשורת שאת צריכה ורגילה לה, ומשהו מעט סבוך מזה משתק אותך מפחד, אחרת אני לא יכולה להסביר את השתיקה הנוראה הזו מכיוונך.

את לא מבינה? כבר עשר שנים שאנחנו לא מדברות. לא שלפני כן המצב היה אוטופי אבל אז עוד השתדלת מעט. איך זה יכול להיות שעם כל התוכניות לגידול וחינוך ילדים שצפית בהם במהלך השנים, כל הספרים בנושא שמילאו את מדפי ארונך את עדיין לא יודעת דבר וחצי דבר על החיים של הבת שלך (כמו שאני רואה את זה מהצד לא הייתי טועה אם הייתי כותבת כאן את המילה "בנות" במקום, אבל אני באה לדבר כאן רק בשמי), איך זה יתכן?! אחר כך את נעלבת כשאני עונה לך בחוצפה של "מה איכפת לך בכלל?" כשפתאום את שואלת אותי לאן אני הולכת.

כן, גנטית את אמא שלי, אבל אין לך שום נגיעה לחיים שלי! אין לך מושג מי החברים שלי, ואם במקרה יש לך זה רק כי בטח אבא סיפר לך. שאלת אותי לאן אני הולכת? צפי לתשובה חוצפנית שכל אדם זר לי היה מקבל, כי ככה אני רואה אותך, זרה.

כשאני חושבת על העתיד אני נתעצבת עוד יותר. הרי זה לא סוד שאבא אדם לא בריא במיוחד ואני לא אתפלא אם את תאריכי ימים יותר ממנו. ואז מה לדעתך, אמא, יקרה? את באמת חושבת שאבוא לבקר אותך? את חושבת שזה יהיה לי טבעי אם תחשבי לבוא להתארח אצלי למספר ימים בשבוע כמו שסבתא עושה לעיתים אצלנו? את הרי כל כך זרה לי, אמא, שאני מתחילה לדמוע על עצם המחשבה שלכדי כך הגיעו הדברים, כשאני יודעת שלו הייתי בת יחידה הייתי מפקירה אותך לגורלך. כן, אמא, דמעות, דמעות של ממש כמו אלה שזולגות לי על הלחיים עכשיו, כמו האנחות שאני מחניקה כשאני יושבת ברגע זה לכתוב את כל מה שנרקב בלבי עשר שנים, ואת יושבת רק שני מטרים מאחורי ואין לך מושג קלוש על כמה שהדברים כואבים לי.