כמעט אזרחית

ביום חמישי התרחש מאורע שחיכיתי לו בכליון עיניים והוא כמובן לא אחר מהגיעו המיוחל של החפש"ש.

זה לא שסבלתי בבסיס אבל מאז ששוף השתחררה נהיה לי כל כך קשה לשמוע את כל סיפורי היציאות שלה, יצא לי לקנא שבמצב ששתינו לוקחות משמרות ערב אני הייתי לחוצה מאוד להגיע כמה שיותר מהר הביתה כי יש לי מספר מצומצם של שעות שינה עד שאצטרך לקום לבסיס ואילו היא יכולה להמשיך לישון אל תוך הצהריים, היה לי קשה מאוד כשהיא הייתה מספרת כמה נהנתה באיזו מסיבה ושאלה אם אני רוצה לבוא גם ושכל פעם מחדש הייתי מסבירה לה שאני בניגוד אליה, צריכה להתעורר מוקדם בבוקר, כל פעם שזה היה קורה היא הייתה פולטת "אופס!" שהבהיר את שידעתי- באמת שהיא שאלה בתום לב, אבל זה הכביד עלי מאוד, כמו לקבל מכות תכופות על פצע שלא נסגר.

בשבוע- שבועיים האחרונים המצב היה ממש קשה, הרגשתי ממש כמו הדמויות האלה בסרטים שהספינה שלהם הופגזה וטבעה והם מתחת למים מנסים לצוף אבל משהו כבד נח להם על כף הרגל- רוב רובו של הגוף משוחרר אבל רק בגלל המשקולת הזו על חלק כל כך מצומצם בגוף מונעת מהם לצוף אל האוויר הצח של החופש.

אז כן, החופש התחיל. לא חיכיתי שניה וכבר בשישי יצאתי עם שוף ועוד שלושה למסיבה שבה שתיתי כל כך הרבה שממש יצאתי בנזק גופני- ציפורן ברגל שאוטוטו נושרת, פנס בעין, שריטות ביד וכאב מסתורי בישבן השמאלי גם לרכושי נגרם נזק- לפלאפון שלי נהרס הרמקול ונעלם לו הפאנל האחורי ובנוסף איבדתי נעל אחת. וכן, אין לי מושג איך קראו כל הדברים האלה כי הייתי מחוקה לגמרי.

שוף דאגה לי וניסתה להבהיר לי שנהגתי בפזיזות ובחוסר מחשבה ואני יודעת שהיא צודקת, מועדונים הם לא מקומות שאתה אמור לצאת מהם פצוע ועם נזק לרכוש. ניסיתי להסביר לה את מה שעמד מאחורי הפרץ הקיצוני הזה אך כנראה שהיא כבר לא תבין.

השירות הצבאי שנגמר סופסוף באיחור של שנתיים, ההרגשה שאני סופסוף מתגברת על הקשר שנגמר, המשכורת שהביאה יכולת לחדש ולרענן מעט את המראה, העובדה שלא יצאתי כבר הרבה זמן... אני מניחה שיש עוד כמה דברים שהשמטתי אל השורה התחתונה היא שיותר מדי דברים השתחררו אצלי בבת אחת והפכו לגייזר.

אז עכשיו אחרי שפרקתי מעט מהלחץ, אני הולכת לבלות בצורה אחראית יותר אבל מהנה לא פחות.

יחי החפש"ש, מכאן כבר מרגישים משב רוח אזרחי בשיער, וזה מרגיש כל כך טוב... =)