כבר שנתיים שעברו מאז אותה תאונה שהשאירה אותי עם שתי פלטינות ותריסר ברגים בזרוע שמאל. שנתיים שיש לי את הצלקות הארוכות והבליטה הזו שניתן לראותה גם דרך העור, שנתיים שגישת האקסטרים שהגיעה לשיאה בימים ההם נקטה והותירה אותי עם האמת המכאיבה- אין "לי זה לא יקרה" או "יהיה בסדר", אני בשר ודם בדיוק כמו כולם וכשנמרחים על כביש יש לזה תוצאות מכאיבות שעלולות להותיר צלקות פיזיות ונפשיות גם זמן רב אחרי השחרור מהאשפוז.
אז נכון שהייתי עם קסדה מלאה, חליפת הגנה ומגני מרפקים וברכיים, לא תמיד זה מספיק. הברירה הייתה לפנות ימינה ולעוף מההר, לפנות שמאלה ולהכנס לנתיב המשאיות ולהפוך לפיתה או להמשיך ישר ולנסוע לזה שהחליק רק כמה מטרים לפני על הראש. היי, מזל שגם הוא חבש קסדה.
בכמה השניות ההן שעפתי כמה מטרים קדימה ועד שהרמתי את הראש לצעוק לכולם "שברתי את היד!" הייתי בטוחה שהרגתי את ההוא שנסעתי עליו, כשהוא קם מהכביש ובא לראות מה שלומי תחושתי הייתה מעורבת, שמחתי שלא קרה לו כלום וחשתי באיזו אירוניה שעד לפני רגע הייתי בטוחה שהוא מת ובסוף לא רק שהוא חי ושלם אני זאת שחטפה שני שברים.
עוד שני חברים הגיעו וניסו לעזור לי לקום, התלוננתי שאני לא יכולה להזיז את היד ושאני חשה בתזוזה בעצם. אחד מהם ניסה להרגיע ואמר שודאי זז לי מגן המרפק מהמקום והלחץ שלו על הזרוע זה מה שגורם לי לדמיין שבר. הטיעון שלו הצליח להרגיע לכמה רגעים עד ששרוולי הופשל ומגן המרפק שנותר במקומו אישש את שהרגשתי- ידי השמאלית צימחה לה מרפק נוסף.
בית החולים אישר ששתי העצמות שבורות. לו הייתי מסוגלת לחשוב בקור רוח הייתי מבינה שזרזיף הדם שהיה על זרועי רמז שהשבר גם היה פתוח, אילולא הסטתי את הראש מיד כשראיתי את הזווית בלא טבעית, הייתי יכולה לראות את קצה העצם מבצבצת החוצה.
על שני דברים אני מודה לאלוהים.
הראשון הוא שזה לא נגמר יותר גרוע. מה אם הייתי נפצעת ביד ימין? מה אם הייתי נפצעת בבטן או בצוואר? מה אם השבר היה רציני יותר? מה אם אי אפשר היה לנתח? מה אם חס וחלילה היה צריך להוריד את היד? מה אם הניתוח היה נכשל (נותחתי בקליניקה בלה-פז, בוליביה)? כל כך הרבה דברים שהיו יכולים להשפיע כל כך על איכות חיי שהיו גורמים לי לקלל את היום שיצאתי לטיול הזה.
הדבר השני הוא שלבשתי מגנים וקסדה.
כחודש לפני הפציעה הזו עשינו טיול אופניים אחרץ שכרנו כמה זוגות אופניים, תפסנו מונית שהעלתה אותנו לראשו של הר והתחלנו לדהור כל הדרך למטה. מה לבשתי אז? סווטשירט, טייץ, משקפי שמש וכובע סרוג. אם בטיול הזה הייתי נפצעת, כנראה שהייתי צריכה להודות לאלוהים לו הייתי מסוגלת לכתוב את הפוסט הזה מבית לוינשטיין.
ועכשיו חברים, כל מה שסיפרתי לכם כאן אמיתי לגמרי וקרה לי בעקבות נסיעה על אופניים אולי במהירות של 40 קמ"ש. תחשבו טוב טוב מה עלולות להיות ההשלכות של אופנוע.
[איך לעזאזל חבר שלי מסוגל לחשוב על רשיון לאופנוע? כן, בטוח שבעיר זה יותר נח מרכב, אבל הסיכון לפציעה באמת שווה את זה? איך הוא לא מבין כמה נורא זה יכול להיות?]
ותעשו לי טובה, תזהרו בדרכים!
שלכם בהערכה,
גהה הביוניתסייבורג ג'אקס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה