בן הדוד הראשון (בוגר ממני בשמונה שנים) יתחתן ביום חמישי עם בחירת ליבו. אהובתו הנ"ל היא ממוצא טריפוליטאי, מה שמוביל למסקנה המתבקשת כי טקס חינה היא הכרח. נראה לי, לא מבינה בזה.
בקיצור, חזרתי לפני שעה מטקס החינה הראשון בחיי והו אני מקווה שהוא גם לא האחרון. בתחילה חשבתי לעצמי "פאק איט, מה זה המוזיקה הערבית הזאת? למה בן הדוד שלי לבוש כמו אבו מאלאדין וארוסתו כמו בת הים הקטנה?" אבל אחרי שלוש כוסות של וודקה רד בול עם וודקה אבסולוט נוראית פלוס כמה שלוקים מכוסות רנדומליים בשולחן, ועוד שני החלפות בגדים מצידם שהאחרונה שבהם הייתה לבגדים מהעדה שלנו, פתאום היה לי מאוד כיף והלבוש שלהם גם נראה לי מאוד אותנטי ומגניב.
היו מטפחות עם שלוקלוקים* שהתנופפו יפה מעכוזי ומעכוזיהן המענטזים של חברות הכלה וחינה בניחוח תה ירוק נוצקה על כפות ידי הבלתי מוכנות.
בנוסף היה רגע משעשע בו מצאתי עצמי רוקדת עם אדם לא מוכר מצד הכלה. היה נחמד עד שמבטי התלכד עם האח הצעיר של החתן, בן הדוד שהוא כמו אח לי, ואז עיקמתי גביניי ושאלתיו ללא קול "מי זה בכלל?"
אחלה דוד רקדן יש לכלתנו העתידית.
אילוסטרציה: שלוקלוקים.
בקיצור, היה לי נורא כיף.
מצאה חן בעיני העובדה שמסורתית, החינה היא בשביל הכלה ולכן זה אומר שאם בא לי אני יכולה להחליט שאני רוצה לערוך לעצמי טקס לפני החתונה לא משנה מה מוצאו של הבעל ולמרות שבעדה שלנו זה לא נורא נהוג.
שיהיה לכם המשך שבוע צהלולי, לי יש חתונה להשתכר בה בחמישי.
אף פעם לא הייתי בחינה. כולי קנאה
השבמחק