דרמה מסתחררת בראשי. היייתי רוצה לכתוב לכם מתי זה התחיל אבל זה נראה לי כמו נצח וכבר מזמן איבדתי תחושת הזמן או הודאות בתשובה לשאלה "איזה יום היום?"
תקציר.
אני נמצאת במקום העבודה שלי שנתיים. כשהגעתי לשם במשמרת שלי היו עוד ארבעה ותיקים, גם במשמרות האחרות היה מספר דומה של אנשים. במהלך השנה הראשונה היה לחץ מטורף בעבודה, נכנסו המון מכונות חדשות שהצריכו הרבה אנשים מיומנים, התוצאה היא שהגיעו עוד ועוד עובדים והמשמרות כולן הכפילו את כח האדם שלהן והגיעו לכעשרה לכל אחת. במשך הזמן הזה נערכו פרוייקטים מוצלחים שהגדילו את יעילות המכונות ואף ייתרו את חלקן, כך שבהדרגה הלחץ ירד ומצבת האדם המוגדלת של כל משמרת החלה להשתעמם. (סתם שתבינו, זה הגיע למצב שהיו משמרות שמתוך 12 שעות של עבודה הייתי בהפסקה במשך תשע).
סוף תקציר.
לפני כחודש ומשהו (?) התחילו שמועות ודיבורים. המספרים מדברים על כך שניתן להחזיק משמרת ממוצעת עם שישה אנשים, מה יעלה בגורלם של 40% האחרים? אז מסתבר שמפעל נוסף של החברה שנמצא במדינה מערב אירופית ונמצא בשלבים מתקדמים של שדרוג ציוד צריך אנשים, ההנהלה הבכירה לא אישרה את העניין והורתה להם למצוא אנשים מתוך הארגון. ככל הנראה כל משמרת הייתה צריכה לשחרר שני אנשים לטובת רילוקיישן של שנה וחצי.
ההימורים התחילו מיד.
מי ילך? מי רוצה בכלל ללכת? היו הרבה יותר אנשים ממקומות פנויים. החבר'ה הימרו שיש לי סיכוי טוב לצאת מכיוון שהבוס לא יוכל לשחרר שני ותיקים כי זה יחליש את המשמרת ולכן עדיף לו לשלוח ותיק אחד ובינוני אחד. האדם השני במשמרת שנחשב לבינוני לא באמת רצה לטוס.
סיפרתי את כל המתרחש לחבר שלי והסברתי לו שאני מעוניינת, ביקשתי ממנו שיתחיל לחשוב מה הוא רוצה שיקרה בינינו אם באמת אטוס.
ואז הגיע הטוויסט.
הבוס כינס אותנו והודיע שמסתבר שהם לא צריכים אנשים מהמחלקה שלנו. כלומר, מי שטס יצטרך לעבור קודם למחלקה אחרת לחצי שנה וללמוד את המכונות שם. עוד הוא הוסיף ואמר, שלאחר שישוב אותו אדם חזרה לארץ הסיכוי שיחזור לאיזור שלנו ואו שיעבוד עם אותם האנשים הוא אפסי.
חלק מהותיקים ירדו מהעניין כי לא רצו להתחיל מחדש על מכונה אחרת בזמן שבמקום שבו הם נמצאים הם נחשבים למומחים ואלה שעדיין היו מעוניינים הורדו מהעניין בכח- ההנהלה לא הייתה מוכנה לשחרר את החזקים ביותר לטובת המשימה ובכך להחליש את האיזור מבחינה מקצועית.
אני עדיין הייתי בתמונה.
התהליך עצמו נעשה מעט בחופזה והשאיר אותי מבולבלת. מה יקרה עכשיו? מתי אני יודעת אם אסע ובמה זה תלוי?
כשהגעתי לעבודה לפני כשלושה שבועות לאחר כמה ימי חופש שאלתי את הבוס את השאלות הללו והוא ענה בפשטות שרשימת השמות שלנו עם הידע וההכשרות שלנו נשלחו אל המנהלים מעבר לים, אם הם יאשרו מבחינתם אני נוסעת.
ואז קיבלתי פיק ברכיים.
אבל רגע, מה עם לימודים? מה עם החבר שלי? מה יהיה?
בהמשך היום כשהבוס הבין שאני ממש בסטרס הוא זימן אותי לשיחה ובה סגרנו שהו יתן לי כמה ימים לחשוב על זה.
אלה היו ימים נוראיים.
הפכתי והפכתי בנושא. הפכתי לרגשנית וכל פעם שהייתי על יד חבר שלי ונזכרתי בכך שאולי נפרד לכל כך הרבה זמן התחלתי לדמוע הוא מצידו גם היה עצוב אך אמר לי שהוא לא רוצה להיות פקטור שישפיע על ההחלטה שלי, הוחלט גם שהוא ישמור לי אמונים ושננסה להחזיק את הקשר כל עוד נרצה בכך. בסוף כשבוע מורט עצבים שבמהלכו אני מוכנה להשבע שכמה משערות ראשי איבדו את צבען הגעתי לעבודה ואמרתי לבוס שאני לא רוצה לטוס.
יש לזה עוד המשך, נראה לי שאכתוב אותו מאוחר יותר היום.
הייתי שמחה אם מישהו שקרא את כל זה ויזדמן לקרוא גם את ההמשך יחווה את דעתו מאוחר.
בוקר טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה