כשאני פותחת את הפייסבוק לאחרונה אני רואה את כל החברים שלי, כאן בארץ השיכורים, מטיילים ונהנים וסוקרים את הארץ הזו לאורכה ולרוחבה. ורק אני שהגעתי לכאן לבד, ועל פניו אמורה להיות הכי זורמת לוגיסטית כי אני לא בן זוג עובדעייףמבאסילדים קטנים להתחשב בהם כמעט ולא מטיילת.
למה? שתי סיבות עיקריות.
האחת- לימודים.
כאן אין לי כל כך את מי להאשים, זו לגמרי בחירה שלי ובתכלס, יש לי עוד מקום לשיפור בנוגע לניהול הזמן החופשי שלי, יכלתי להיות פנויה יותר לעיסוקים אחרים שיש לי.
השניה- אני לבד פה.
כנראה שזוג ללא ילדים זה מצב אידאלי לצורך העניין הזה. כי בת הזוג לרוב לא עובדת ומחפשת איך להעביר את הזמן בימים בהם בן הזוג עובד, הרבה פעמים חלק מהזמן היא תעביר בתכנונים של מה אפשר לעשות בחופש. במקרה שלי אני ממש צריכה לעבוד על עצמי ולדחוף את עצמי לצאת גם אם זה לבד כי קיבינימט, אני לא הולכת לפספס חוויות רק כי אין לי עם מי לחלוק אותן, חוצמזה תמיד אפשר לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
והנה דוגמה קטנה ועדכנית.
שלשום היה יום גשום ומגעיל (כן, אני יודעת שאוגוסט עכשיו, בבקשה תעדכנו כאן את מזג האוויר) והרבה חבר'ה מהעבודה זרקו לי הערות סטייל "כן, זהו מזג האוויר פה, תתרגלי" ואני כמובן רק התבאסתי כל היום כשראיתי את כל החברים שלי בפייסבוק בגופיות וכפכפים.
אתמול אף הוא התחיל בעננות וגשם אך לקראת הצהריים הוא פסק והאפור שבשמיים הפך לכבד פחות. זמן לא רב לאחר מכן, הפייסבוק שלי צפצף וראיתי שמדובר באחד מהעבודה (אני צריכה להמציא לו שם.. לא שהם ידעו למצוא או לקרוא את הבלוג הזה אבל איך אמרו בכנר על הגג? טרדישן!), שהפנה את תשומת לבי לעובדה שמזג האוויר שפר. צילמתי לו בתגובה את הררי הספרים, המחברות והמחשבון המדעי כדי להמחיש לו שכנראה זה לא ישנה כלום עבורי. בקיצורו של עניין הוא תכנן לצפות ברבע גמר של איזה תחרות ספורט מקומית שהם משוגעים עליה פה ושכולם החליטו שאני חייבת בהזדמנות לצפות באיזה משחק ושאל אם אני מצטרפת.
לרגע נורא התלהבתי, גם תוכניות נחמדות, גם המבורגר (כן, זה הכינוי שבחרתי) הוא ממש אדם נחמד, זה שממש מתעניין ושואל ושהכי התחברתי אליו כאן בנתיים אבל אז נזכרתי שאני צריכה להגיש את העבודה היום וסיכוי קלוש שבאמת אסיים בזמן למשחק. אז אמרתי לו בנחמדות שכנראה זה לא יהיה היום אבל שיגיד לי לפני המשחק הבא ואני בטוח מגיעה, אני ממש מקווה שזה לא יפול בסמיכות למועד ב'.
אז כן, לגמרי החלטה שלי להיות חננה אבל זה לא אומר שזה לא מבאס.
ואגב- בסוף סיימתי את הכל ממש כמה דקות לפני חצות. כל כך שמחתי שהספקתי למרות הקושי עד שנזכרתי שאם פה חצות אז בארץ חצות כבר היה לפני כמה שעות.
אני ממש מקווה שהם יקבלו את העבודה שלי, קראתי עליה את התחת.
במתחם בו אני גרה יש עוד שני זוגות צעירים ללא ילדים. בן הזוג של אחת מהן עובד הפוך לי, כלומר כשאני עובדת בבוקר הוא עובד בלילה ולהפך, ואז לי ולו יש חופש באותם ימים.
לבת הזוג שלו אין רשיון נהיגה ולכן היא משתעממת די מהר בימים הללו, רוב השיחות שלנו שבהן נושא השיחה הישיר או העקיף הוא השיעמום שלה או דברים שהיא רוצה לעשות מתרחשות כשאני עובדת- כי גם בן זוגה עובד ולכן יש לה זמן פנוי. לפעמים אנחנו יוצאים, אני והזוג הזה והזוג הנוסף אבל לפעמים זה מרגיש כאילו לפחות בשביל אותה בחורה אני טובה רק למילוי חורים, כי ברגע שבן הזוג שלה בחופש הם יוצאים בכיף שלהם בלי לומר מילה, כמובן שאני לא חושבת שהם חייבים לי משהו ולהם יש את הזוגיות שלהם אבל גם על אירועים במעגל חברתי רחב יותר אני יודעת רק מהפייסבוק ובדיעבד.
נקודות קצרות.
1. הידעתם כי תושבי ארץ השיכורים לא מבינים ולא יכולים לשבת ישיבה מזרחית? זה עושה להם כאבים בברכיים תוך פחות מדקה.
2. שמתי לב שמתוך קבוצה של שבעה אנשים שאני עובדת איתם באופן יומיומי, אני היחידה עם עיניים חומות. מעניין אם זה אקזוטי ומעניין בשבילם כמו שעיניים בהירות בשביל ישראלים.
3. קיבלתי 92 סופי בחדו"א א'! אני כל כך גאה בעצמי!
4. קיבלתי 75 סופי בסטטיסטיקה כשמעשה בבחינה קיבלתי 68. אני יודעת שזה סיכון אבל אני הולכת לעשות מועד ב'.
5. אני צריכה לעשות פוסט על האנשים שאני עובדת איתם ועל ההבדלים בין הארץ לכאן.
6. אני מוכרחה מוכרחה (!) לצאת יותר, לא יתכן שאחזור לארץ בתחושה שכל מה שעשיתי כאן זה רק מתמטיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה