סיפרתי לו על הבלוג

נעה בין אפטיות לתחושה קלה של כאב בטן.

שלשום סיפרתי לו שיש לי בלוג, לא זוכרת כבר למה. יתכן כי סמכתי על כך שיחסית לחברי בארץ שלהם סיכויים סבירים לחשוף אותי על ידי הקלדת מספר מילות מפתח בעברית, במקרה שלו האפשרות הזו מצטמצמת למינימום וגם אז הקריאה לא תהיה איכותית במיוחד בעיקר בגלל מגבלותיו של גוגל טרנסלייט. (תזכורת לעצמי:לשקול לשנות לעברית את הכותרת מהפוסט הקודם שנכתב בהשראתו). הוא שאל על מה אני כותבת ונראה מופתע מעט כשעניתי לו בפשטות "על החיים שלי" כמו היה בטוח שהתופעה נגוזה מן העולם. התעניינותו גברה והוא ביקש לינק לכאן אך ציינתי שהוא פרטי ואנונימי ובכל מקרה לא נכתב בשפה שהוא יוכל לקרוא.

היום הוא כבר הזכיר את העניין הזה בשתי הזדמנויות שונות. "אז זה היה האתר שהיית כל כך מרוכזת בו כשהיינו בהפסקה?" וגם "אז תלכי לישון מוקדם היום, כן? בלי להתעכב על בלוגינג".

איזה מצחיקול, הרי ברור שמה שיגרום לי לישון מאוחר זה מתמטיקה! למה ש..? אה, אופס...

 

בכל אופן בפעם השנייה שהוא העלה את נושא הבלוג הופתעתי מהתזכורות החוזרות והגבתי בדרך שהוא כנראה פירש כסוג של התקפה או היעלבות מצדי כי הוא מצדו הגיב בצורה מתגוננת וכמעט מתנצלת ואמר שלא יזכיר יותר את הנושא. מכיוון שהשיחה הנ"ל התרחשה בדרך החוצה ממש בתום המשמרת נאלצתי לסמס לו הבהרה לכך שאני מניחה, עפ"י הדרך שבה הוא הגיב כי הוא חשב שאני כועסת או נעלבת ושהדבר אינו נכון, אלא שהופתעתי מהעניין הרב שנראה שהוא מגלה בהיותי בלוגרית, עובדה שבעיני היא לא באמת מעניינת (בולשיט מוחלט: אם הייתי מגלה שמישהו מחברי מנהל בלוג הייתי מתה לקרוא בו ויותר מזה, לגלות מה הוא חושב עלי באמת). הדבר הוביל לחילופי מספר הודעות שנסתכמו בכך שנסיים את השיחה בהזדמנות אחרת כי שנינו צריכים לנוח לפני עוד משמרת לילה.

לא יודעת למה אני אפילו מקדישה לזה זמן כתיבה, ויותר מעצבן מזה, עדיין לא הבנתי לאן הוא בדיוק חותר אבל כבר החלטתי שחיים קלים אני לא עומדת לעשות לו.