הטיול שלנו באיסלנד

אחח... איסלנד! מדינה קרה, יקרה אך בהחלט מדהימה.

 נחתנו בשדה התעופה של ריקיאוויק בשעת לילה נרגשים ועייפים. הכספומט היה התחנה הראשונה כי כידוע אין חבר נאמן ככסף מזומן. לחצתי על דגל אנגליה כדי לעשות סדר בקשקושים הזרים שהופיעו על המסך ובחרתי במשיכת מזומנים. הכספומט הציע לי סכומים קטנים של כסף, כמה עשרות ללא ציון המטבע. מבולבלים מעט, הנחנו שהמכשיר עושה המרה של הסכומים הנקובים ביורו או פאונד למטבע המקומי. בחרתי באפשרות הגבוהה ביותר, 80 והמתנתי שניות מספר עד שהכספומט פלט חבילה ענקית של מזומנים- שמונים אלף קורונות איסלנדיות בסך הכל. בדיעבד אני יודעת שכמות הכסף הזו שווה כ2300 ש"ח אבל עובי החבילה (של השטרות!) הותירו את הרשם שמדובר בהרבה יותר. 

המשכנו אל עבר דוכן השכרת הרכב שהפנה אותנו לחניה בה עמד הכרכרה שלנו לימים הקרובים.

אמנם לבשנו מכנסיים וחולצה בעלי שרוולים ארוכים, נעליים סגורות ומעיל אבל זה בהחלט לא הספיק מכיוון שהקור בחוץ היה פשוט משתק! האתגר של להתקדם בצעדים מהירים עם המזוודות הכבדות לכיוון הרכב שלא היינו בטוחים לגמרי במיקומו תוך כדי שאנו מנסים להמנע מהחלקה מביכה על הקרח שכיסה את המדרכה והכביש הייתה דרך מעניינת להתעורר מהטיסה המנומנמת אך כשהגענו גילינו פיצוי בצורת מושבים מחממי ישבן  

השעה הייתה כאמור מאוחרת ורצינו להגיע לדירתנו ולישון כדי להתחיל את המחר השכם. כדי להמנע מבירבורי יתר, הכנתי מבעוד מועד הוראות ג'י פי אס מדויקות מהשדה לדירה ולמרות זאת היה קשה להתמצא עקב המחסור בשילוט באנגלית והשמות הארוכים של הרחובות והמחלפים. הדירה הראשונה שלנו לטיול הייתה קטנטונת אמנם אך מעוצבת בצורה חכמה ויעילה. היתרון המעניין שבה הוא שלמקלחת היה ראש כפול

(קטע מפה ממרכז ריקייאוויק: שמות הרחובות ארוכים מדי!)

 

בבוקר למחרת ארזנו את עצמנו בחזרה לרכב, התלבשנו היטב ויצאנו להסתובב בעיר, לצלם ולקבל אווירה. את ארוחת הבוקר אכלנו בבית קפה שגרתי ונחמד (בו למדתי שלמרת שזה נשמע מוזר גבינת עזים, דבש וקשיו זה שילוב מוצלח מאוד בסנדביץ'!) ואת הצהריים במקום קטן שמפורסם בעיקר בזכות המרק בלחם שהוא מגיש בכל יום וקינחנו בקפה עם אלכוהול וקצפת, שלו היה עם קלואה ושלי היה עם בייליס וזה היה טעים בקטע אחר!

חזרנו אל הרכב ונסענו להשתכן בדירתנו הבאה בה נשארנו עד לסוף הטיול. הדירה הייתה מהממת ומאובזרת היטב במיקום מצויין עם רצפה מתחממת בחדר האמבטיה. המבורגר ואני ממש שמחנו שאת החלק הארי של הטיול נעביר בה.

רעיונות לבילוי בהמשך היום קיבלנו מבעל הדירה הנחמד ובהמלצתו התלבשנו והצטיידנו בהוראות דרך ובגדי ים ויצאנו מהעיר לכיוון הלגונה הכחולה המפורסמת. במהלך היציאה מהמלתחות והירידה למים יש אמנם כמה שניות, שנראות ארוכות מדי, בהן נאלצים להחשף לאוויר בטמפרטורה של מתחת לאפס בבגדי ים. אך לאמיצים שמצליחים לצלוח את האתגר ואת זעקות הרוחצים שלא היו מביישות אף זמרת אופרה,  מחכה פרס בצורת מים כחלחלים, מהבילים ומרגיעים. דבר נחמד נוסף שאהבתי שם- כל המבקרים מקבלים צמיד פלסטיק עם צ'יפ בעזרתו ניתן לשלם למן בר קטן שנמצא גבוה בערך במטר מפני המים, כלומר הרוחצים יכולים להזמין ולשלם בנוחות בעודם רוחצים. תענוג.

לקראת השקיעה התלבטנו האם כדאי להשאר ולחכות לאורות הקוטב שהיו אמורים לזרוח באותו הלילה או לצאת כבר באותו הרגע, להתלבש ולנסוע למקום מרוחק מאורות העיר על מנת לקבל תצפית טובה. ממש בדרכנו החוצה, מישהו לידנו צעק לחברו "look up! the lights!" אמנם מתחם הלגונה כולו מואר ומלא באדים אבל רגע קט ראינו את האור הירוק הקלוש זוהר מעלינו. שמענו מישהו אחר לידנו שאומר שזה ודאי יחזור ויתחזק בקרוב ולכן החלטנו שנתארגן במהירות האפשרית ונצא לחפש מקום מבודד. 

הפעם אני נהגתי. חששתי שמוט ההילוכים הידני יקשה עלי לאחר כמעט שנתיים ללא אבל הצלחתי להפתיע את עצמי. פניתי לכיוון ההפוך ממנו באנו, לעבר כביש קטן שנראה כי הוביל לשום מקום. פתאום הבחנו באורות שוב. "תעצרי בצד!" המבורגר הציע ופניתי מעט מן הכביש לעבר מה שנראה לי כמו קרח אך התברר כשלג בו שקענו כמה סנטימטרים, זה נראה רע אך החלטנו לפחות להנות מהמחזה המרהיב שבחוץ לפני שאנחנו נכנסים להיסטריה.

הם נראו כענני נוצה ירוקים וארוכים במיוחד שחצו את כל קו השמים וריקדו בדממה מוחלטת למול עינינו המהופנטות. הצפיה במחזה הזה במו עיניי הוא מסוג החוויות שתמיד חלמתי שאממש "יום אחד" אבל עמוק בלב לא באמת חשבתי שאי פעם אזכה לכך במציאות.

המבורגר החליט לנצל את הזמן הפנוי ולהתקשר לאחותו שחגגה יומולדת. אני זוכרת את הטון הנרגש שבו הוא סיפר לה "עצרנו בצד כדי לראות את האורות והרכב שקע בשלג. יכול להיות שאנחנו עומדים להיות תקועים כאן כל הלילה אבל כרגע לא איכפת לי, אני פשוט נהנה מאחד המראות הכי יפים שיש לעולם הזה להציע". בהמשך הוא תיאר בשפה שלא אופיינית לו את המחזה כקשת בענן ירוקה ענקית שחוצה את כל השמים, ההתלהבות שלו ריגשה אותי.

כששבנו להתמודד עם המציאות העגומה גילינו שהרכב רק מתחפר עוד ועוד בשלג ולא הצלחנו לדחוף אותו החוצה. כבר התחלתי להלחץ ולדמיין תרחישים שונים ומשונים אך לאחר כמה דקות ראינו רכב נוסף שכנראה גם יושביו התלהבו מהאורות ופנו לעשות את אותה הטעות שלנו ופנו מהדרך כמה מטרים מאחורנו, החלטנו כמובן להחלץ לעזרתם. על אף שהמצב של שני הרכבים נראה דומה, בעזרת הדחיפות של כולם וה4X4 שלהם בתוך עשר דקות הם היו בחוץ. הם הודו לנו ונחלצו לעזור לנו. ציוד גרירה אמנם לא היה להם אך הם לא היססו להפשיל שרוולים למרות שמצבנו היה קשה משלהם- אמנם היינו מרחק של פחות מחצי מטר מהאספלט אך הרכב רק התחפר עמוק יותר ויותר ולא משנה כמה דחפנו. באיזשהו שלב אחד מיושבי הרכב האחר, שהתבררו כחבורה שוויצרית נחמדה הציע שנשים מגבות לפני הגלגלים כדי שיהיה להם אחיזה טובה יותר. המגבות שהקרבנו אמנם עזרו לנו להתקדם מעט אך לא מספיק. המבורגר שכבר היה אחוז אמוק פתח את מזוודתו והחל לזרוק ג'ינסים וטי שירטס מכל הבא ליד אך לא הצלחנו להתקדם יותר. שיערי שעוד היה רטוב ביציאה מהלגונה הפך עכשיו לענפים קשיחים וקפואים שרק הדגישו עוד יותר את הזמן הממושך בו היינו בסיטואציה המשונה של דחיפת הרכב בשלג בעזרת משפחה שוויצרית טובת לב וכל זה לאורן הירוק של האורורה. 

לאחר כשעה וחצי שהיאוש החל מכרסם בי עבר רכב שלג ענק לידנו. סימנו לו בתחינה שיעצור ולשמחתנו הוא אכן נהנה לנו.

המבורגר פנה לדבר עם הנהג ואני שעמדתי מנגד דמיינתי בעיני רוחי שברכב שכזה ודאי נוהג גבר גס מראה, גדול מימדים ומזוקן אך כשפסעתי מסביב לרכב גיליתי שהנהג המפלצתי שבדמיוני התגלה כבחורה בלונדינית קטנת מידות, מלאכית איסלנדית שאמרה "יש לכם מזל, הרכב הזה של אחי שקנה אותו ממש לא מזמן בין היתר כדי לעזור לכל מיני רכבים תקועים... יש לי את כל הציוד הנדרש בתא המטען". המבורגר לקח את קצה החבל המאסיבי וקשר אותו לשאסי, הרכב היה בחוץ תוך כמה דקות לצהלות כולם. שמחתי כל כך שהלכתי וחיבקתי את הנהגת הקטנה ואת כל הקבוצה השוויצרית בהכרת תודה, אז גם גיליתי שבין כל הבדים שנזרקו לגלגלים היה גם הז'קט של אחד השווצרים שהתלכלך לגמר ונקרע. סאגת החילוץ הזו הייתה אחת החוויות הסוריאליסטיות ביותר בחיי וגרמה לי להאמין שעוד יש אנשים טובים ואיכפתיים אי שם בעולם. את הערב סיימנו בצורה אופיינית למדי, בבר צ'אק נוריס. 

 

את יום המחרת החלטנו להעביר בצורה רגועה יותר לאחר הסאגה המפחידה של הלילה הקודם.

התעוררנו מאוחר ובעצלתיים והלכנו לחפש בין חברות התיירות טיול "הליכה על קרחונים" ליום המחרת. מבין השעות 8, 10 ו12 בבוקר החלטנו על האפשרות השניה. מתוך סקרנות, החלטנו לעבור ליד מסעדה שמגישה אוכל איסלנדי "אסלי" (הביטו בתגובה הראשונה) עליה שמענו בנקודת המידע לתיירים. הבחור, המקומי, יש לציין, אמר שלדעתו האוכל שלהם מזעזע אבל המליץ לנו עליה אם אנחנו מספיק אמיצים. מבט אחר בתפריט והחלטנו לוותר על התענוג המפוקפק (הערה: בתמונת התפריט המצורפת ניתן לראות מנות המכילות כריש מותסס אך אני זוכרת בפירוש שהיו להם גם מבשר לוויתנים, סוסים ופופינים). 

אחד המתאבנים במסעדה בה כן ישבנו לבסוף לצהריים הייתה פטה מבשר של אייל הצפון, אני לא חובבת גדולה של פטה אבל אחר ומדובר בבשר מוזר שכזה שאלתי את המלצרית מה דעתה על המנה והיא סיפרה לי שזו אחת הפופולריות במקום. כנראה שסנטה ישלח את המתנות בדואר השנה. 

משם המשכנו לטיול רגלי לעבר בית האופרה של ריקיאוויק השוכן במבנה זכוכית מיוחד הדומה לקרחון. לקינוח המשכנו לבר בסגנון הסרט "ביג לבובסקי" (שאני עוד צריכה לצפות בו בהזדמנות) בו המבורגר לגם קייפיריניה ברזילאית בעודי נהנית מהמילקשייק המוצלח ביותר שאי פעם טעמתי, אולי כי הוא הכיל אלכוהול.  

את הבוקר הבא התחלנו מוקדם במיוחד מאחר שנקודת המפגש ליציאה למסלול הייתה במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה דרומית מהעיר. לקחנו הנחיות בג'י פי אס, הסתדרנו עם המפה והלבוש הסקי החם שהמבורגר הביא עימו מראש ויצאנו לדרך. תוך כמה דקות פספסנו את היציאה בכביש אותה מצאנו אחרי סיבוב פרסה.  אבל רגע, אם ירדנו אל הכביש מהכיוון המנוגד לזה שחיפשנו, האם זה אומר שאנחנו נוסעים כעת בכיוון ההפוך, סטייל איילון דרום-צפון? המבורגר הסכים עם ההגיון הזה ועשינו פרסה גם בכביש הזה. בשלב זה שנראה כי התגברנו על מכשולי השפה והניווט חשתי כה גאה בעצמי על כך ששמתי לב לעניין ה"פעוט" הנ"ל. בשלב זה הרגשתי כי אנחנו בדרך הנכונה ובשאננותי ליטפתי את שיערו של בן זוגי למסע, ששפת גופו עדיין אמרה לחץ, ואמרתי "אל תדאג, הכל יהיה בסדר!" ולרגע נראה היה כי הוא מאמין לי.

לאחר יותר מחצי שעה של נסיעה הוא פתאום שאל כאילו חושב בקול רם "רגע, איך זה שאנחנו עדיין ליד החוף?" 

(בכחול: הדרך אותה היינו צריכים לעשות, באדום: הדרך שעשינו בפועל עד שעלינו על הטעות)

 

עם העובדות הגאוגרפיות אי אפשר היה להתווכח, נסענו בכיוון ההפוך. מיד עשינו אחורה פנה +שיחת טלפון לחברת התיירות בבקשה להזיז אותנו לשעה 12. 

מכשולי הדרך לא הסתיימו כאן, מאחר שכשעה של נסיעה בכיוון הנכון, הובילה אותנו לקטע כביש שמתפתל בין ההרים והם, כידוע, מזמיני צרות בכל הנוגע למזג האוויר, שמלכתחילה הוא לגמרי הארד קור (משחק מילים משעשע) באי הפראי והנידח הזה. התרחיש הפחות נוראי שדמיינתי הוא שיערם מספיק שלג על הכביש כדי שנתקע שוב והנוראי יותר הוא שנעשה איכשהו תאונה כי כל האופק נצבע בלבן שגם הקשה מאוד לטעמי על הריכוז והתפיסה המרחבית, מעיין ורטיגו אם תרצו.

בתמונה למטה קל יותר להבחין בהרים שעמדו לצד הדרך אבל במבט קדימה בקושי רב ניתן היה לראות את הכביש והאופק נצבע בגוון לבן ואחיד. 

 

(הכל כל כך לבן!)

 

מאחר שמחצית ממיכל הדלק הספיק להתרוקן עד לנקודה זו וגם זיהינו נטיה קלה ללכת לאיבוד החלטנו לעצור לתדלוק ארוחת בוקר זריזה בהזדמנות הראשונה שתקרה לנו. כאשר זה סופסוף קרה, למדתי מנותני השירות שבתחת הרענון שני דברים חשובים.

1. כנראה שממש קשה להיות צמחוני כאן, בקושי רב הצלחתי למצוא סנדביץ' שלא מכיל כל מיני חיות מוזרות שאני לא אוכלת.

2. המקומיים כנראה לא מתרגשים במיוחד ממזג האוויר, הבחורה הצעירה מאחורי הדלפק הסבירה לי שתמיד בין ההרים מזג האוויר קשה יותר אבל ההמשך אמור להיות רגוע בהרבה.

הדרך בהחלט הייתה נוחה יותר בהמשך ובכל זאת ההתקדמות הייתה איטית וזמננו הלך וקצר והגענו מעט באיחור לקטע האחרון של הדרך- קטע כביש צדדי ופתלתל המכוסה כולו בשלג אותו יש לעשות באטיות גם בגלל העיקולים וגם בעיקר כדי להמנע מירידה לא רצויה ממנו ושקיעה במקום ממנו איש לא יוכל לחלץ אותנו. התלבטנו כמה דקות אם זה שווה את הסיכון וכמעט הצעתי שנשוב על עקבותנו אך המבורגר אמר "פאק איט!" והחל לנסוע. מפוחדים ועייפים הגענו ברגע האחרון לפני שהקבוצה יצאה לדרך.

 הנופים היו מרהיבים והעובדה שעשינו אותו כאשר גרזני קרח בידנו ודוקרנים לנעלנו רק הפכה אותו למיוחד יותר. הקרחונים עצמם יפהפיים ויצרו צורות אבסטרקטיות מדהימות, מקצתן צלולות למראה ואחרות כולאות אפר רב, תזכורת לכך שכל האי הזה מלא בהרי געש פעילים ולמעשה האיזור בו טיילנו מכסה את אחד מהרי הגעש הגדולים והפעילים שבאי, שמחובר במערכת וולקנית אחת עם הר הגעש שהתפרץ והשבית את התעופה האווירית באירופה ב2010. נחמד, לא? 

בקצה המסלול השלג החל לרדת שוב ואני התלהבתי כמו שרק פרובנציאלית כמוני יכולה ע"י יצירת מלאך השלג הראשון בחיי והשלכת כדורי שלג על המבורגר המסכן שרק ניסה להחליף לבגדים נורמלים אך ההתלהבות שלנו נגמרה די מהר כשהבנו שאם לא נמהר לצאת אנחנו עלולים להתקע שוב בשלג הנערם וגם ככה כמעט ולא היה זכר לסימון הכביש. 

 את יומנו האחרון באי פתחנו בביקור תרבותי במוזיאון הפינים האיסלנדי (כן, בחיי). חוויה שנעה בין "מי הסוטה שהחליט לשמר כל כך הרבה פינים של לווייתנים בפורמלין?" דרך "איייככססס זו חתיכת עורלה ענקית ומקומטת!", "וואו... הבנאדם הזה מאובזר" וכלה ב- "עצם פין? מי ידע שיש דבר שכזה? ועוד לאוגרים?" 

את המשך היום הקדשנו לחלק ממסלול "הגולדן סירקל". מזג האוויר באותו היום היה שמשי ומזמין והדרך הייתה מישורית לחלוטין ונתנה לנו הצצה על קילומטרים על פני קילומטרים של שלג לבן ושממה שגרמו לי להרגיש שהגענו בטעות לאנטרקטיקה.

 

(נוף כמעט ארקטי) 

התחנה הראשונה הייתה מרכז מבקרים ממנו הייתה תצפית טובה לנוף המקסים שמסביב על אגמיו הקפואים וכמה עצים שהתעקשו להשאר בנוף למרות הקיפאון. במרכז הייתה חנות מבקרים קטנה בה רכשתי תליון העשוי מאבן לבה שחורה (באנגלית זה קיבל שם מוצלח יותר- "volcano tears"). 

המשך הנסיעה הובילה אותנו למפל רחב ויפהפה שעל אף הקור והנטיפים שנראו בו בבירור עדיין זרם בשצף. קשה לי לדמיין איך המקום ההוא נראה בקיץ כאשר כל הקרח הזה קופא, בטח הבדל של שמיים וארץ. 

הנקודה האחרונה במסלול הייתה הגייזרים. 

מאחר וכל האי הזה הוא מערכת צפה של הרי געש וקרח, הרי שגם פעילות גיאותרמית מהסוג הזה לא חסרה שם. כשהגענו למקום מרבית האדמה הייתה מכוסה בשלג וקרח חלק עם זרזיפים של מים מהבילים עם שלטי אזהרה לידם. מדובר במים רותחים!
עקבנו אחרי זרימתם והגענו לחור ענק באדמה שהעלה אדים וניחוחות גופריתיים סרוחים. צילמתי וידאו קצר של גייזר מתפרץ שהזכיר לי במשהו את הפתיח של "נישואים פלוס". לא רחוק מנקודה זו עמד גייזר נוסף ענק ששמו "גייזר" ועל שמו נטבע המונח לתופעה המסקרנת הזו. 

את ארוחת הערב האחרונה שלנו באי סעדנו במלון קרוב, הקינוח שהזמנו מבוסס על מה שנקרא "לחם גייזר" שהוא לחם שנקבר באדמה החמה שסביב הגייזרים ל24 שעות. הגרסה האיסלנדית של חמין, כנראה. 

בדרך חזרה ניסינו לחזות באורות הקוטב שוב אך הפעם ללא הצלחה. עלינו למטוס בשעת לילה מאוחרת מתכננים את הטיול הבא, שבניגוד מושלם לכל השלג והכפור האיסלנדיים, יהיה לחופיה הקסומים של קרואטיה.