קומי כבר

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שיש לי מטרות. שלפעמים אמנם כדאי לקחת הפסקה ולהנות ממזג האוויר החמים שבחוץ אבל אם היום אטייל, ומחר אתבטל ומחרתיים אתעורר מאוחר ואהיה כל היום במוד של "הנה-הנה, אני רק מסיימת את הדבר הפעוט הזה וכבר עושה משהו מועיל" אז הופס! חזרנו לימי עבודה מלאים במחשבות על כל הדברים שיש לי לעשות כשאני בחופש.

 

בכלל, יש לי נטייה לדחות דברים לרגע האחרון באופן קיצוני. 
אתמול למשל, חזרנו בבוקר אחרי משמרת לילה וקרסנו אל תוך המיטה למספר שעות מצומצם מתוך מטרה לחזור לישון בערב בשעה סבירה ולהתעורר למחרת בשבע בבוקר. כתוצאה ממיעוט השינה הייתי איטית ומרוחה. לגיטימי.
הדבר היחיד שרציתי לעשות בחצי היום שנותר הוא לקרוא את מסלול הטיול האפשרי שבן זוגי ערך, להוסיף, לתקן ולתת רעיונות משלי. מאחר והיעד הוא ארה"ב, מדינה ענקית ועשירה במוקדי עניין, הייתי יכולה לצלול במימיו האינסופיים של גוגל במשך ימים שלמים אבל כמדומני שלו הייתי מקדישה באופן רציני שעה אחת לעניין הייתי מסוגלת להתקדמות משמעותית, במיוחד כששלד בסיסי ונחמד לטיול כבר קיים.

מה לדעתכם קרה בפועל?
בזבזתי את זמני בפייסבוק, צפיתי בטלוויזיה, הלכתי להציק ולהתכרבל עם המבורגר בשעה שהאזין לפרשנויות על משחקה של ארסנל, קבוצתה האהובה, שזה עתה נצחה בהבקעת שלושה גולים (בדקתי מראש את התוצאה כדי לוודא שהוא לא יהיה במצב רוח עגום ובלתי-כרביל), ורק כשאמר לבסוף שהשעה מאוחרת ושכדאי ללכת לישון אם אנחנו רוצים לקום לפיינטבול למחרת בזמן- רק ורק אז, פתאום הצלחתי להתרכז ולקרוא, לתכנן ולבדוק במפה ולרגע הרגשתי ניצוץ של סיפוק עצמי על שהייתה לי איזו התקדמות.

שנמשכה בערך 20 דקות.

אם הייתי בגישה כזו מההתחלה הייתי מסיימת מזמן. 

פוסט זה נכתב כדי לשמש תזכורת לכך שאני יכולה להתרכז מההתחלה, שאני צריכה לנער את עצמי, לשטוף פנים אם צריך, ולכוון לעבר המטרה. יש בי אמביציה אבל יש בי גם עצלנות שקושרת לי את שרוכי נעל שמאל לאלה של ימין ומחכה לראות אותי נופלת על הפנים.