החזרה לארץ לא הייתה פשוטה.
כבר בשדה התעופה הקשיים החלו לצוץ כשטיסת ההמשך באורך למעלה מארבע שעות התעכבה בשעה וחצי.
כמה נשים מבוגרות ישבו וקיטרו שזה לא בסדר ואחת מהן רצתה שלפחות יגידו מה התקלה (האטם של ציר הקפלקס שליד הקרבורטור נפגם, את באה לתת לחבר'ה יד?). מאוחר יותר הכרוז הודיע שהייתה תקלה מכנית באחד ממנועי המטוס, מצב לא בטיחותי במיוחד עבור טיסה באורך כזה, אבל ישנו מטוס חלופי. לכן הם רק צריכים לנקות אותו, לפרוק את המטען מהמטוס התקול ולהטעין אותו על המטוס החדש. כך יצא שהגעתי הביתה עם שחר במקום באמצע הלילה, וסדר היום שלי התהפך לגמרי כבר מההתחלה.
הימים הראשונים ערכו לי היכרות מחדש עם הלחות המזעזעת ששכחתי מקיומה, והזכירו לי כמה הבניה כאן צפופה- כל יציאה של השכנים למרפסת, שלא לדבר על מוזיקה שמתנגנת מדירותיהן, נשמעת היטב בחדרי ונותנת תחושה מעיקה של חוסר פרטיות וקלסטרופוביה.
אתמול דודתי הזמינה אותי לארוחת שישי אצלם שהייתה נחמדה מאוד. זה היה נהדר לבלות זמן איכות עם דודתי, דודי, שתי בנותיהן הצעירות (13 ו-11) ובן דודי צ'ץ' בן גילי שהצטרף מאוחר יותר. היה לי כיף לגלות שלמרות שלא הייתי בארץ תקופה כל כך ארוכה ולמרות פער הגילאים בינינו ניכר שהן הרגישו מאוד בנח איתי ודיברו איתי בחופשיות, דבר שלא זכור לי שהרגשתי עם בני דודי הבוגרים כשאני הייתי בגילן. הערב הזה כן הזכיר לי במקצת תחושה חמימה של משפחה שאולי קצת חסרה לי בניכר.
עוד פלוס- דודי עוסק בתיווך והציע לעזור לי עם חיפושי אחר דירה ועם הנילווה לכך.
בינתיים בזמן שעבר, דיברתי עם פיץ כל יום ולפעמים גם בשיחות וידאו.
אני שמחה שאנחנו בקשר יומיומי ומניחה שהאתגר האמיתי יתחיל בימים הקרובים כששנינו נחזור לעבודה.
ועם כבר פיץ- קבלו סיפור.
לפני כשבוע, שמעתי שאחד החבר'ה בעבודה, בחור ישראלי שכמוני גם הוא מסיים רילוקיישן, התארס לאחרונה עם בחורה מקומית.
מאחר וגם הוא חתום על חוזה שמחייב אותו לחזור לארץ לשנה הם יאלצו להחזיק את הקשר בשלט רחוק לזמן מה, אבל מסתבר שהמנהלים הישראליים שלו מעודכנים בנושא וגם כך אנשי מחלקת רילוקיישן. הציפייה (ואולי התוכנית?) היא שכל אלה יעזרו לו לחזור בחזרה לארץ השיכורים בסיום התקופה וגם המנהלים המקומיים שהתרשמו לטובה מנסיונו יסייעו לו בתהליך ההעסקה מחדש כשישוב.
הבחור שעדכן אותי בסיפור הזה יודע על הקשר של פיץ ושלי וסיים את הסיפור בעצה:
"צ'מעי לי, כשאת חוזרת לארץ תגידי למנהל שלך שגם את מאורסת".
"אבל אין לי באמת טבעת".
"זה שטויות".
"ומה אם קשר בשלט רחוק לא ילך לנו?"
"אז תגידי למנהל שלך שנפרדתם".
ככל הידוע לי, האפשרויות שלי להגר חזרה הן ע"י כך שאוציא דרכון זר, תהליך שיקח לי שנתיים לפחות, פיטורים ומעבר עצמאי, או, עכשיו כשאני יודעת שזו אפשרות, לעשות זאת דרך העבודה. השאלה הבסיסית היא כמובן, האם אני בטוחה שאני רוצה להגר מכאן?
הלחות הנוראה שעוטפת אותך כמו שמיכה דביקה היא באמת ההלם הראשון בחזרה, ואחר כך העובדה שהכל אפור ומלא אבק - כי לא יורד גשם כל הקיץ. אחר כך מתרגלים. מתרגלים לכל. גם לרעש ולצפיפות ולחוצפה מזה, וגם למשפחתיות והאכפתיות והעזרה האמיתית שמציעים לך קרובים ורחוקים מזה. ’תגידי שאת מאורסת’ באמת יכול לעזור? אני איתך בקטע של לא לשקר, אבל אם זה יקצר אחר כך תהליכים אולי כן. מה אומר פיץ על זה? או שאת לא רוצה לערב אותו בהחלטה כי זה כאילו מניפולציה?
השבמחקבהתחלה חשבתי שאני סתם רגישה מדי ללחות אחרי כל כך הרבה זמן שלא חוויתי אותה כך אבל זה לא רק אני, מה? גם דודה שלי אמרה שזה כמו מרק סמיך.
השבמחקבנוגע לפיץ- הוא מכיר את הסיפור והוא אומר שהוא לא בטוח שהוא מרגיש צורך "to put a ring on it " רק כדי לקבל אישור חברתי לאיך שהוא מרגיש. אני נוטה להסכים, אבל אני גם יודעת שלהגיד "אנחנו מאורסים" נשמע לגמרי אחרת מ-"אנחנו בקשר רציני אבל אנחנו לא מאמינים במוסד הנישואים כלל". שם אמנם נראה שלחיות יחד ללא נישואים הופך לטרנד של ממש אבל אני מודעת לכך שבישראל נישואים זה עדיין סוג של מאסט.
קודם כל ברוכה השבה
השבמחקהמון בהצלחה בהתאקלמות מחדש
תהיי סבלנית, אל תמהרי להחליט אם את רוצה להגר או להשאר
מה שלא תחליטי, שיהיה בהצלחה
המון תודה
השבמחק