התחושה הזו התלבשה עלי פתאום כי בשבועיים האחרונים אני גרה בדירה שהיא לא בית הוריי. לשותף לדירה ולי יש שעות עבודה שונות מאוד ולכן חלק גדול מזמן בו אני מבלה ב"דירת השותפים" הוא ממש כמעט כמו דירה לבד, וזה מצלצל לי מוכר, מהתקופה שלפני שגרנו ביחד.
ביום שבת כאשר נוכחנו שנינו בדירה, אפיתי בטטה ושאלתי בנימוס אם גם הוא רוצה, ובכמה רגעים שחלפו עד שאמר "למה לא", לא ידעתי אם הוא ככל האנשים הנורמלים או אם הוא מהמוזרים שלא אוהבים את ירק השורש הנפלא הזה, כאשר אצלך אף לא הייתי צריכה לשאול כי ידעתי שהתשובה היא תמיד yes עם סימן קריאה.
גם כשסיימנו לאכול, לא היה לי על מי לפקוד חצי בחמידות וחצי בבוסיות שילך לעשות כלים וקמתי למשימה בעצמי.
התה של סוף יום שהשותף ואני חולקים בתיבול שיחות על הא ודא והיום שהיה אמנם נחמדות, אבל רק מזכירות לי אלטרנטיבה של חיבוק על הספה בפיג'מה מול סרט או סדרה נחמדה כשבינתיים בדירה הנוכחית אני אפילו לא מרגישה בנח להסתובב בלי חזיה מתחת לפיג'מה אם השותף נמצא.
המחזור שקיבלתי השבוע, על ההורמונים הגואים המתלווים אליו רק חידדו את התחושה, והרהיטים שקניתי ושהתחילו למלא את חדרי הקט היוו מעין הוכחה גשמית לאי-ארעיותה של התקופה- אכן עברתי דירה והחוזה בתוקף לשנה שלמה. ברגע צלול אחד אדי האי נוחות התמצקו למילים ושאלות קונקרטיות שמאז נוכחות מאוד בראשי:
למה אני קונה רהיטים? למה אני משקיעה בכל זה? מי יודע איפה אהיה בעוד שנה? האם אני רוצה להיות כאן? האם יש לי בכלל אפשרות אמיתית לעבור בחזרה לארץ השיכורים? הרגשתי שהארון המגושם, המזרון הכבד ושאר הרהיטים שרכשתי עומדים כמתקהלים סקרנים אל מול תאונת הדרכים שחוותה הזוגיות שלנו, שכעת מוטלת פגועה ומבולבלת על הכביש.
עד כדי כך המחשבות קיננו במחי, שלפני יומיים המנהל שלי לקח אותי לשיחה לשאול מה קורה איתי כי אני נראית out לגמרי.
ופיץ, שמעבר לים לוקה בשיעול מציק כבר כמה שבועות, אמר לי אתמול בגרון ניחר שהוא ממש צריך כרבול.
