הטיול שלי עם פיץ לרומניה בחודש שעבר הכניס אותי למעגל של מחשבות שליווה אותי מלפני המפגש, אל תוכו וגם כעת, עם החלקת מילים אלה במקלדת ה- swipe הנוטה "לנבא" מילים שאינן מתיישבות עם הרצף ההגיוני של המשפט. היה איזה ערב אחד שבו פתחתי את הנושא בפניו עת נמרחנו במיטה לאחר יום ארוך של נופי סתיו משכרים שצבעו את הרי הקרפטים בגווני להבה.
וכעת המחשבות הללו עולות שוב בהקשר מעט שונה.
בשבוע האחרון התחלתי לעבוד עם קבוצה אחרת במחלקה שלנו אליה הועברתי. אלה חבר'ה נחמדים ונעימים איתם חברי הקבוצה הקודמת שלי ואני חולקים מנהל וארוחות צהריים בעבודה.
האיש האמון על הדרכתי בקבוצה החדשה הוא אדם מצחיק בסוף שנות הארבעים לחייו ובעל מבטא זר שחי בארץ כבר למעלה מעשרים שנה ושהגיע במקור משווייץ. כבר כשהכרתי אותו עם שובי ארצה, הבנתי שכנראה יש מאחוריו סיפור מעניין. אחד הדברים שסיקרנו אותי לגביו יותר מכל הוא למה ואיך אדם שגדל וחי במדינה כל כך עשירה הידועה ברמת החיים הגבוהה לה זוכים תושביה עוזב את מולדתו הנהדרת מאחור ועובר להתיישב בבאר שבע. חתיכת שנמוך.
באופן די טבעי, אני מוצאת עניין בסיפורו ובקווי הדמיון בין הזוגיות שלו עם אשתו הישראלית והזוגיות שלי ושל פיץ, כאשר בימים האחרונים אזרתי מספיק אומץ כדי לשאול אותו על הדרך והמכשולים שעבר.
לאחר שענה לי בחיוב על השאלה האם התגייר, סכר השאלות והנימוס האלמנטרי די נפרץ.
"אבל למה התגיירת?"
"כי הבטחתי לאשתי".
נושא הגיור עלה בשיחותי עם פיץ מספר פעמים בעבר אך חצי בצחוק. כששאלתי אותו ברצינות, ענה לי שהוא חונך וגדל כקתולי אך בפועל הוא אדם חילוני ולא מאמין. על כן, הוא לא רואה סיבה להתגייר רק כדי שימשיך להיות "חילוני יהודי". "המרת דת היא משהו שהגיוני לעבור אם מדובר באדם מאמין שמתכוון לסגל אורח חיים מתאים" הוא אומר ואני נוטה להסכים "אחרת, מדובר בתהליך ארוך ומייגע שבסופו הכל נשאר בדיוק כמו קודם. אז למה להתחיל עם זה בכלל?"
תשובה משנית יותר היא שהוא חושב שמהלך כזה יפגע בהוריו.
כששאלתי את השוויצרי על התהליך הנדרש, הוא הפליג בתיאור הדרך שבה נאלץ ללכת על מנת להחשב כיהודי, דרך פתלתלה וארוכה שעברה דרך מספר רבנים, שעות של פלפולי גמרא בישיבה ("איזה שטויות") וביקורים רבים בבית הכנסת (לא דרכתי בבית הכנסת מאז הגיור") סה"כ נתארכה הדרך לכחמש שנים.
"אז למה בכלל טרחת להתגייר?" שאלתי בפה פעור.
הוא הביט בי בהבעה של הפתעה מעורבת ב-אבל אמרתי לך לפני רגע " כי הבטחתי לאשתי".
הקסימה אותי הפשטות שבה הוא אמר זאת, כאילו מובן מאליו שהוא גבר של מילה (סטגדיש!) שעומד בהתחייבויותיו על אף הקשיים המנטליים והפיזיים שנערמו במשך שנים ארוכות.
ביום המחרת, ישבתי עם הבחור החדש ועם השוויצרי והפעם הגענו לדבר על הנושא הפופולרי "למה לעזאזל אתם לא גרים בשווייץ". הנושא ההפך למעניין עוד יותר כאשר הוא הסביר את ההבדלים ברמות המחיה בין ישראל ומולדתו. "קצת קשה להשוות כי שיטת המיסוי ושוק העבודה שם שונים לגמרי. אבל אם נגיד שרמת החיים של שלושתנו היא ממוצעת לישראל, מעמד ביניים שכזה, הרי ששם היינו נחשבים לעניים" הוא חשב רגע והמשיך "שם להיות ממוצע, בהקבלה לישראל, זה כאילו שאתה ואשתך מרוויחים שניכם 25 אלף ש"ח".
הלסת של הבחור החדש נשמטה. אולי גם שלי.
בהמשך דבריו סיפר שהוא טייל עם אשתו בשוויץ בתקופה שלאחר שחרורה מהצבא ומאוחר יותר הוא עלה לארץ וכאן הם גרו יחד כמה שנים. בשנים הללו הוא התקשה למצוא עבודה מתגמלת שתתמוך בו ובמשפחתו הצעירה כך שלאחר תקופה הם החליטו לנסות לחזור למולדתו לכמה שנים ורק אז לקבל החלטה מושכלת לגבי מגוריהם העתידיים.
כעת זה היה תורה של אשתו להתקל בקשיים- מסתבר שלא מאוד קל במדינה הזאת בתור מהגר. בתחילה היא התקשתה למצוא עבודה בגלל שהצרפתית שלה לא היתה טובה מספיק, אבל זה היה רק עניין זמני. ברקע, היא סבלה מאוד ממזג האוויר הקר אליו התגלה שהיא אלרגית (הידעתם שיש כזה דבר אלרגיה לקור? גם אני לא), "ובכלל, זה לא כיף לחיות עם מישהי שמדוכאת כל היום".
הפתרון הגיע כאשר מכרה שלהם סיפרה להם שמקום העבודה הנוכחי שלנו עורך גיוס מאסיבי. השוויצרי התקבל לעבודה והם אף מימנו את השילוח והעברה של מטלטליהם חזרה לישראל.
"אז מצד אחד, כשהייתם פה אתה נתקלת בקשיים בשוק העבודה ומצד שני אשתך הקפואה מתגרדת וסובלת באירופה. אם לא היה במקרה גיוס כח אדם בתקופה ההיא, מה הייתם עושים?"
הוא הסתכל עלי כשערבוביה של לחץ ומעט חשש התגנבו לפניו "האמת? לא יודע. היינו נתקלים בבעיה".
גם זה גרם לי לחשוב. פיץ לא מאוד התלהב מהרעיון שהוא יעבור לכאן. יוקר הדיור כאן מרתיע אותו וכך גם הצבא, במובן שלא היה רוצה לשלוח את ילדיו לשירות כזה ("אז תגידי לו שהם בעצמם ירצו להתגייס. כשהם מגיעים לגיל 16-17 כל הילדים מדברים ומתלהבים מזה") ובכלל, סולד מכך שיש כאן שירות צבאי חובה ("אם זו הבעיה שלך עם הצבא, אז אני מסכימה איתך מאוד". אמרתי לו השבוע בטלפון "הלוואי ולא היה לנו צורך בכך, אבל לצערי המציאות לא מאפשרת לנו את זה").
פיץ גם אוהב מרחבים. פעם, במהלך דיון על דיור, נכנסתי לאתר יד2 והראתי לו דירה נחמדה שהוצעה למכירה בבניין בן 30 שנה בערך שממוקם על רחוב ראשי בגבעתיים. דירה שבשביל לרכוש אותה אצטרך לרוקן את חסכונותי בתוספת משכנתא לשנים ארוכות ורבות, "אבל בשניים זה יהיה הרבה יותר קל!" אמרתי בנסיון להמתיק את הגלולה המרה.
הוא דיפדף בתמונות המצורפות שהראו את פנים הדירה ושאל איפה תמונות החוץ. אין חוץ הדירה. למה שתהיינה תמונות חוץ? זה על רחוב ראשי, הנוף הוא של כביש ועוד מבני בטון ישנים אפורים. פיץ היה מזועזע, איך אפשר לחיות במקום כזה?
הוא, שגדל במרחבים ירוקים, כנראה שכח או לא הבין שישראל צפופה הרבה יותר ממדינת מוצאו (פי חמש וחצי- לפי נתוני צפיפות התושבים לקמ"ר שמופיעים בויקיפדיה) וקונספט של חצר פרטית משמעותית או שטח אדמה רלוונטי רק אם מתרחקים מאוד מהעיר וגם אז זה לא זול בכלל. הוא לעומת זאת, היה מראה לי מדי פעם נכסים שהתעניין בהם- רובם היו במרחק של כ40-60 דקות נסיעה מהעבודה, בעלי בית קטן יחסית ושטחי אדמה עצומים. לרוב הוא היה מראה לי אותן ומספר איך היה משפץ ומגדיל את הבית, לו היה רוכש אותו, ואיך היה מפתח את החצר. טווח המחירים של הבתים הללו נע לרוב בין שליש לחצי מקוביית הבטון של גבעתיים. גם כשחיפשנו נכסים קרובים יותר לעיר ולעבודה, תמיד היה מדובר בבתים צמודי קרקע לעתים דו משפחתיים, אבל תמיד עם חצר. גם אז המחירים הם טובים יותר מבארץ, למיטב הבנתי.
האם אני בהכרח רוצה להיות מהגרת? פיץ ואני מסכימים שכמו נסיונו של השוויצרי וזוגתו, זה רק היה הוגן לו גם הוא היה מתנסה בחיים בישראל לכמה שנים לפני שנקבל החלטה. העניין הוא שכרגע אין רילוקיישנים לכאן, וכדי שהוא יעבור לפה הוא צריך להתפטר ולעזוב הכל ולהתמודד עם הבירוקרטיה הכרוכה במעברו לכאן. ומצד שני, האם זה פייר שבהכרח אני אצטרך לעשות את הצעד הזה רק כי כבר התנסתי במגורים במדינת מוצאו?
